ולמשטרה יש מפכ"ל חדש שיפעל על פי בן גביר בערכים של "יהדות וציונות". ויריב לוין ממשיך במפעל חייו לשנות את פני המשטר בישראל ועושה זאת בהצלחה יחסית בחסות המלחמה. ובקרוב ימנו גם נציב חדש לשירות המדינה (עו"ד אביעד בקשי?) וינסו למנות נשיא חדש לבית המשפט העליון.
ויש כאן הרבה לוויות של חיילים ושל חטופים שנרצחו בשבי, ויש חטוף אחד שחולץ על הרגליים. וצוות מו"מ שנוסע וחוזר ושוב נוסע וחוזר – ותוצאה אין. ויש ויכוח על טקס 7 באוקטובר בין ממלכתי־ממשלתי לציבורי ועממי, וגם בזה אנחנו נקרעים.
ובינתיים ממשיכים כאן לירות חצים בראש השב"כ וברמטכ"ל, שנכשלו ב־7 באוקטובר אך מנסים להציל את המצב ולאזן את כל המטורפים, ובירושלים מתחילים לחשוב מי יחליף אותם, כי הם נותרו ביחד עם היועצת המשפטית לממשלה וראש אגף התקציבים (שגם אותם רוצים לפטר) שנשארו מעין "מפקדי מוצבים" אחרונים על משמר השפיות, הדמוקרטיה, החוק והסדר.
וכמובן שיש רבבות עקורים ורבבות אנשי מילואים כבר מאות ימים, ושום דבר כאן לא מתפקד באחריות ועל פי היגיון וממלכתיות – לא המערכה, לא המדינאות, לא הכלכלה ולא ההסברה. רק הקואליציה מנוהלת לעילא ולעילא. הכל מתקתק: המשרדים, התקציבים והבייס.
הצבתה של מירי רגב כאחראית לניהול הטקס הייתה שגוי. בעבר היא ערכה טקסי משואות שנעשו היטב ובקפידה (לצד הסגידה לנתניהו), לרבות בשנה האחרונה. אבל ההחלטה למנותה כחברת ממשלה לניהול טקס הזיכרון לטבח הגדול בתולדות המדינה, היא שגויה.
הטקס היה צריך להיות מופקד מלכתחילה בידי נשיא המדינה, או בידי ארגון "יד ושם", שיודע להפיק טקסים, או בידי תאגיד השידור הציבורי כאן, שיודע להפיק אירועים גדולים ויש לו סמיכות למדינה, או בידי גוף ציבורי שהיה קם לצורך זה בראשות אישיות ציבורית שאיננה במחלוקת.
אבל נתניהו בשלו, הוא רוצה שליטה בתכנים, שליטה בכל פריים ונאום שלו לאומה וללא הפרעה מהקהל. רוב הציבור רוצה אחרת: רוצה בטקס את הקהילות שנחרבו, את המשפחות השכולות, את משפחות החטופים, את אנשי המילואים ואת הלוחמים, את השוטרים ואנשי סגל הרפואה, את תנועות הנוער ואת אזרחי ישראל. רוצים זיכרון לא מעוות ולא מסולף, רוצים שירת רבים ורוצים מאות אלפי פנסים דולקים לתקווה ולעתיד אחר וטוב לישראל.
מדוע לעזאזל לא לקיים טקס בשידור חי עם קהל רחב וגדול? יש לזה שתי תשובות אפשריות: הראשונה היא אבטחת ראש הממשלה, והשנייה היא ניסיון להימנע מקריאות ביניים מהקהל. כנראה ששתי התשובות נכונות גם יחד, וזה אומר שכבוד ראש הממשלה קודם לכבוד אזרחי ישראל, לכבוד המשפחות ולכבוד הניצולים.
חברי זיו כותב לי שהשפה שבה אנחנו משתמשים לגבי אירוע 7 באוקטובר היא שגויה ומוטעית, שכן הטקס המכונה "ממלכתי" איננו מייצג את הממלכה אלא את "המלכות", והפכו אותו למפצל בין קיבוצים לערי פיתוח (זה לא יצליח!). לעומת זאת, הטקס המכונה בטעות "אלטרנטיבי" אינו מהווה חלופה, משום שהקהל כלל אינו מוזמן לטקס המכונה "ממלכתי", מכיוון שהאזרחים והקורבנות ובני המשפחות והשורדים עלולים להפר את השקט ואת הסטריליות בטקס.
האירוע הזה בא ומצטרף לרבים אחרים כאן בחסות המלחמה, ומלמד שישראל משנה את פניה ושהמלחמה הפנימית תחסל אותנו עוד הרבה לפני החיצונית. אני מתפלל ומייחל לכך שברגע האחרון הממשלה תרפה ותשתף פעולה עם טקס אחד ומאחד, עם קהל וזיכרון ותקווה, וללא פוליטיקאים ופוליטיקה.
וחוץ מזה, אנחנו רוצים צפירת דומייה ב־7 באוקטובר בשעה 6:29 בבוקר, ודגלים בחצי התורן וטקסי זיכרון ביחידות צה"ל ובבתי הספר, וישיבת אבל אחת של הממשלה עם החלטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית (לא ממשלתית).
3. כשאני שומע שצה"ל מתחיל להיות מעורב בעל כורחו במבצעי החיסון למגיפת הפוליו המתפשטת ברחובות עזה, אני מבין שאנחנו מתחילים לשקוע בבוץ העזתי, שעלול להתגלות כסמיך וטובעני יותר מהבוץ הלבנוני.
ישראל צריכה לפעול מיידית במישור הבינלאומי להכנסת גורמים פלסטיניים שאינם חמאס או עבאס (יש כאלה) לניהול אזרחי של הרצועה בסיוע מדינות ערב ותרומות. כל דבר אחר עלול להתברר כשגיאה אסטרטגית ופוליטית שתסבך אותנו לשנים ארוכות. אין לנו מה לחפש בעזה, חוץ מביטחון.
הסיבה לכך פשוטה וכפולה: נשיא עליון בצלמו ובדמותו של לוין, שיהיה חייב לו את המינוי ושלאחר שנה אחת ייהנה ממעמד של "נשיא בית המשפט העליון לשעבר", גם יעזור לו להתקדם עם ההפיכה וחוקיה וגם (לא פחות חשוב) הוא יהיה זה שימנה את השופט שיעמוד בראש ועדת החקירה לכישלון הגדול ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל.
לאחר המשטרה, נציבות שירות המדינה ועוד כמה "הישגים", הפרקליטות ובית המשפט העליון נותרו "מבצרים" שלוין צריך לפרק, לפצל ולאייש באנשי שלומו. זה לא הולך להיות קל גם לו וגם לנו. זו "מלחמה" על פניה, דמותה וערכיה של ישראל הדמוקרטית. ואפרופו עניין זה: כמות השרות והשרים שנוסעים בחסות המלחמה ובמהלכה לסמינרים ולמפגשים בהונגריה, לאחר שיאיר נתניהו ביקר שם ואישר – מטרידה בפני עצמה.
דוגמאות? מינוי רוני אלשיך בלחצו של נתניהו ומינוי אביחי מנדלבליט. אנשים ועובדי מדינה שגדלו וצמחו בתוך הארגונים הממלכתיים, יכולים לשנות את התנהגותם במעט, לצורך מינוי, אבל לא יכולים "להתהפך" על המדינה, על שלטון החוק, על הביטחון ועל ממלכתיות הארגון.
בארגון ממלכתי והיררכי של לובשי מדים, מייחס ראש הארגון חשיבות קטנה מאוד להערכת המנהלים, חשיבות בינונית להערכת העמיתים וחשיבות ענקית להערכת הכפיפים. קרי, הקצינים בדרגות סגן ניצב, ניצב משנה ותת־ניצב. המשטרה למודת הניסיון לשנותה, מלאה עדיין בקצינות ובקצינים טובים ואיכותיים, ממלכתיים ושומרי חוק, שנשבעו אמון לדגל המדינה ולסמלה, ולא לבן גביר. אני חושב שהמפכ"ל יבקש בעיקר את אמונם שלהם. בהם תלויה הצלחתו והצלחת הארגון.
כשקראתי השבוע את הדברים שכתב אלוף (במיל') דוד עברי – בכיתי. הוא ניסח כמה מילים מייאשות ומבכות תחת הכותרת "חוסר אונים". האיש הזה, שנמנה עם מייסדי המדינה, מגיניה, בוני כוחה ומייצגיה בעולם; האיש שהביא המון להרתעה הישראלית, אב שכול שעשה כאן תפקידים לרוב, מוצא עצמו בגילו, במדינתו המתפרקת מבפנים ומאוימת מבחוץ, וחש חוסר אונים גדול, וכמוהו מאות אלפים ויותר ששוברים את הראש בשאלה "מה עושים כדי להציל את ישראל מחורבן?". הפתרון בקטע הבא.
"יש ילדים שלא טסו, יש ילדים שלא היו בקייטנות או בנופש, יש ילדים שאפילו לא היו בבריכה. יש ילדים שלא נפגשו עם חברים (כי אין להם), יש ילדים שישבו חודשיים בבית מאלף ואחת סיבות - כמו המצב המלחמתי, הכלכלי, הרגשי והחברתי".
"שנו את השאלה! למשל, תשאלו: מי יכול לספר לי על מעשה טוב שעשה בחופש, או מי יכול לספר לנו על התנדבות שהוא עשה. תזכרו שבכיתה של 30 ילדים יש ילד אחד (וזה מספיק) שעברו עליו חודשיים לא פשוטים. אנחנו צריכים להחזיר את הביטחון גם לילדים".
שתהיה שנת לימודים טובה. בחזית ובעורף.
השבוע עברתי על קלסרי המכתבים. מחלקם נפרדתי בקלות, ומחלקם בכאב ובייסורי נפש. בתוכם מצאתי פתק שכתב לי הנשיא שמעון פרס ז"ל באוגוסט 2008, ואני מביא אותו בפניכם כדי שתאמצו ונאמץ יחד: "ההיסטוריה מלמדת כי אם התקווה אינה מזדקנת, הגיל חייב להיכנע לה". נו, מה תגידו?
שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף