בשנת 1930 גירשו בבושת פנים הקיבוצניקים של קבוצת כנרת את התימנים שבאו לחופי הכנרת, לאחר שעלו ארצה והתיישבו סמוך לאגם עוד בשנת 1912. התימנים גרו במבני טיט עלובים, גידלו ירקות שנמכרו עד דמשק, ייבשו ביצה, נלחמו בקדחת. התימנים הגיעו לשטחים אלה שנה לפני מתיישבי קבוצת כנרת, שבזו להם וניסו מהיום הראשון לגרשם.
לעומת זאת, עבור היהודים, לכיבוש העות'מאני היה יתרון, אור לתקווה: היהודים התימנים הפכו לנתינים של האימפריה שמרכזה באיסטנבול ומשום כך יכלו לנוע בתוכה באופן חופשי. אין יותר גבולות בין תימן לאימפריה העות'מאנית. החופש לנוע ברחבי האימפריה הביא לגלי עלייה של התימנים. הראשונים באו ארצה בשנת 1881, שנת תרמ”א־תרמ”ב. התימנים קרו לעלייה הזו “עליית אעלה בתמר” (שיר השירים ז, ט). המילה "בתמר" היא שינוי סדר האותיות של שנת העלייה תרמ”ב. העולים באו מספר חודשים לפני עולי העלייה הראשונה שהיגרו לישראל החל משנת 1882 ועד 1903.
העלייה התימנית נדחקה מספרי ההיסטוריה בתור העלייה הראשונה. עוד לפני זו של תנועת הציונות המתחדשת ממזרח אירופה, התימנים אחראים, כרונולוגית, על העלייה הראשונה. היו להם קשיים בהתיישבות בשל עוניים, הם מצאו עבודה לאחר שנים במושבות שהתפתחו וחלקם גרו בתחילה גם בירושלים, עיר הקודש, שאליה נכספו, וכן בכפר השילוח ובמערות הכפר סילואן. בשנת 1910 הצטרפו תימנים נוספים לגלי העולים הקודמים, והפעם כאמור, עוד משפחות ממחוז שרעב בתימן בהנהגת הרב צאירי.
צאצאי המגורשים התימנים עברו בשנת 1930 ובהמשך לכפר מרמורק, היום חלק מרחובות, כפר שהוקם עבורם עוד בשנת 1926 בתרומת ד”ר אלכסנדר מרמורק, ושקלט לאחר ההתיישבות תימנים ממקומות אחרים קודם לכן. היום, 94 שנה לאחר הגירוש ההוא, שוב עולה עניין של זכויות מקרקעין בעמק הירדן וסמוך לכנרת.
רשות מקרקעי ישראל (רמ”י) מפרסמת בימים אלה מכרז פומבי לקבלת הצעות לבנייה נמוכה צמודת קרקע ב־248 מגרשים שהיו שייכים בעבר לקיבוץ האון, שפשט רגל רשמית. בעקבות מלחמת חרבות ברזל, שינתה רשות מקרקעי ישראל את המכרז, והיא גורעת 127 מגרשים מהמכרז הפומבי המקורי עבור חיילי מילואים מחוסרי קרקע ונכי צה”ל וכוחות הביטחון. שאר המגרשים יימכרו במכרז לכל המרבה במחיר.
רמ”י התאימה בכך עצמה למצב החדש - עזרה ללוחמים בעד המולדת מחד גיסא וגיוס הון בעקיפין עבור מדינת ישראל עם מחסור כיס בשל הוצאות המלחמה.
אדמות קיבוץ האון נלקחו עוד בשנת 2007 בהסכמה רחבה בין הממשלה, שיוצגה על ידי מנהל מקרקעי ישראל, רשם האגודות השיתופיות, משרד החקלאות ופיתוח הכפר, משרד האוצר, משרד הפנים משרד המשפטים ונציג התק”ם (תנועה קיבוצית מאוחדת). כולם מול הקיבוץ חדל הפירעון. ההחלטה המשותפת לכל הגופים האמורים הייתה לשנות את מבנה היישוב, מקיבוץ ליישוב קהילתי.
בוצע הסדר נושים לפושט הרגל, הוא קיבוץ האון. המקורות לכיסוי ההתחייבויות של הקיבוץ שנסגר היו, על פי ההסכם, נכסי האגודה, הקיבוץ, כולל זכויות במקרקעין בקרקע התאגידית וכן בגין השבת שטח המחנה למנהל מקרקעי ישראל “לצורך יצירת מגרשים מפותחים לשיווק”, כנאמר בהסכם.
המקורות לכיסוי החובות של הקיבוץ היו על פי ההסכם, מכירת מלוא הזכויות בכפר הנופש - שימו לב, “לכל המרבה במחיר” - והמנהל יאפשר לרוכש הזכויות להגדיל ולפתח את המתחם על מלוא השטח המורשה. עוד נאמר בהסכם כי תחנת הדלק של הקיבוץ תימכר “לכל המרבה במחיר”.
אשר לקרקע חקלאית, התאפשר להחכיר הקרקע למשקי עמק הירדן בכדי שהתמורה תשמש לכיסוי חוב קיבוץ האון שפורק. עוד נאמר בהסכם כי מנהל מקרקעי ישראל ישאיר בידו 300 מגרשים ויותיר לחברי הקיבוץ 37 מגרשים על בתיהם. המנהל ישלם לאגודה של האון 14 מיליון שקל בגין השבת המחנה. איסוף המקורות יאפשר תשלום פנסיה לבני 60 ומעלה מבין חברי הקיבוץ המפורק, רישום דירות שהושארו בידי חברי הקיבוץ ושיפוצן ובעיקר פירעון חובות האגודה לנושיה.
למעשה, מדינת ישראל הצילה את חברי קיבוץ האון שניהלו פעילות משקית כושלת שלא צלחה, במילים עדינות. המדינה פעלה מתוך כוונות לסגור פרשה עגומה זו של האון. נזכיר לתנועה הקיבוצית כי המדינה הצילה רבים מהם לאחר המשבר הכלכלי שתקף אותם לאחר שצברו חובות אדירים. המדינה, שלא הייתה חייבת לעשות הסדר עם הקיבוצים, הבנקים והנושים בשיתוף פעולה של התנועה הקיבוצית, הצילה קיבוצים רבים באמצעות הסכמים בשנים 1989־1996, בשני הסדרים, גם על חשבון משלם המסים העירוני.
חברי קיבוץ האון שהמדינה הצילה חושבים אולי במונחים של “מגיע לנו” כמו המתיישבים שזרקו את התימנים לפי 94 שנה. חברי הקיבוץ פושטי הרגל מתנגדים כעת לכך שמגרשים לציבור הרחב יימכרו “לכל המרבה במחיר”, אולי שכחו כי בכדי לחלצם נמכרו נכסיהם על פי ההסכם בדיוק בשיטת “המרבה במחיר”.
עוד מתלוננים פושטי הרגל כי החלטת רמ”י “תהא הרסנית קודם כל לנו חברי האון, ובנוסף לצעירי המדינה ולציונות כולה”. בהמשך נאמר במכתב שיועד לחברי הממשלה כי “הרציונל של רמ”י הוא תשואה כספית מקסימלית למדינה ממכירת הקרקעות”. חבל שחברי קיבוץ האון לא ציינו במכתבם כי זה הזמן להזמין את צאצאי המגורשים מכנרת החיים במרמורק, לבוא ולהתיישב באדמות קיבוץ האון. אם צדק הם דורשים, אדרבה, יש מקום לפתוח היריעה.
עוד טוענים חברי הקיבוץ לשעבר שפשט רגל כי ההתמקדות של המנהל בנכסים יוקרתיים ירחיק תושבים קיימים ויעכב תהליך של פיתוח קהילה חזקה. באמת? ממתי חברי קיבוצים מודאגים מהרחקת תושבים קיימים? אולי שכחו את התימנים שנזרקו? אם חברי הממשלה לא הבינו הרמז, אזי פושטי הרגל מאיימים כי יפנו לערכאות משפטיות, אולי הם יודעים על מהלכים שלהם בערכאות משפטיות לטובתם, שהקוראים לא מודעים להם?
ובהערת שוליים אציין כי לא נשלחו העתקים של גרינבאום לצאצאי התימנים או צאצאי הרב דוד צאירי, החיים במרמורק.
התרעות פיקוד העורף