השבוע הישראלי נפתח בסערה כואבת ביחס למקבילו האמריקאי, שציין את הלייבור דיי - חג הפועלים בשפה פשוטה. רשתות החדשות המובילות בארה"ב הקדישו זמן מסך רב לנעשה בכבישי מדינת ישראל, כאשר המונח "ציר פילדלפי" הבליח באנגלית, ופרשנים צבאיים וגנרלים לשעבר בחילות אמריקה הגדולה הסבירו את המשמעות המבצעית של כל התנאים לעסקת חטופים.
המציאות הישראלית יכולה לעורר את השאלה הזו כמעט בכל יום מחדש. עם זאת, תחילתו של השבוע כמו בישרה תחושה אחרת, כזו שניתן לסכם באותו משפט אלמותי ופשוט של יהונתן גפן שהלחין שם טוב לוי: "יכול להיות שזה נגמר? יכול להיות שעברנו את נקודת המפנה ואין דרך חזרה?" התשובה היא: כן, והפרשנות לנקודת המפנה יכולה להיות פוליטית, חברתית, כלכלית, מדינית, ביטחונית ועוד.
נקודת מפנה אינה בהכרח דבר שלילי או חיובי, אלא תחושת מציאות שבה אנו חיים. ובתוך הכאוס של התקופה האחרונה, אנחנו עוברים עכשיו לשלב חדש.
אפילו המראיינת ברשת CNN לא ידעה עד כמה רלוונטית השאלה. נקודת המפנה כבר מאחורינו, ובמישורים רבים שום דבר כבר לא יהיה דומה למה שהיה. מדינת ישראל חצתה את נקודת המפנה, כמו נדנדה שנחבטת בקרקע בצד אחד וכלום לא יזיז אותה חזרה. שיווי המשקל השתנה. אומנם לא כל שינוי הוא משבר, אבל הוא בוודאי הזדמנות.
שיעור ה-1 בספטמבר
את המגעים להשבת החטופים מנהלים ראשי מערכת הביטחון. כן, אלו שלקחו אחריות על המחדל הנורא - אבל הם היחידים שיש לנו כרגע. הקונצנזוס לגביהם תמיד היה רחב, אבל זהו, שלא. גם זה נגמר.
נשיא ארה"ב, המדינה שעליה נסב המשפט השגור והאלמותי "בעלת הברית הטובה ביותר של מדינת ישראל", מתייחס בימים האחרונים בתקיפות ובאופן נחרץ לעניין הישראלי - ופונה ישירות לציבור הישראלי כמבוגר אחראי. התייחסויות ומחלוקות שהיו בעבר בחדרים סגורים, דיפלומטיה של מהלכים מחוכמים ומנומסים, גם זה נגמר. הכל עכשיו יוצא החוצה כעניין שבשגרה. אמברגו נשק לא היה חלק ממנה, אבל גם זה נגמר. וישראל, שהייתה גורם מפלג בפוליטיקה האמריקאית בשנים האחרונות, גם זה נגמר. היא חוזרת להיות עניין דו־מפלגתי במרוץ לנשיאות ארה"ב.
איגודי העובדים שהיו לנו פעם והיום מאוגדים בעצמם, הבליחו במפתיע בתחילת השבוע בשביתה של כמה שעות, שרק הלכה והתקצרה. מאבקי עובדים שהיו נחלת המציאות בעבר - גם זה כבר נגמר. את ההסתדרות הכללית חילצו מהבקבוק המגזר העסקי, המגזר היצרני וגורמים מובילים במשק. חבורה שקטה ורווחית שהפכה למובילה חברתית. ונתב"ג, ששבת בעבר על תנאי שכר והסכמים, הפעם כמעט לא עצר. אנחנו אחרי נקודת המפנה. גם זה נגמר. המציאות היא אחרת, נקודת המפנה מאחורינו.
מתעדכנים מהבריסטולים
אז יכול להיות שזה נגמר? התשובה היא: כן. קשה למצוא בקיעים ערכיים בקואליציה מגובשת, וקשה עוד יותר למצוא חמלה בשוטרים אל מול הורים שכולים. קשה לראות מערכת חינוך ממלכתית סגורה בעת מלחמה אל מול זרמים חרדיים שאין להם נגיעה בדבר, וקשה עוד יותר להכיל חבלי ארץ נטושים כבר כמעט שנה, בעוד הסערה התורנית סביב טקסי הזיכרון והבעלות עליהם חוגגת.
שתי מדינות לשני עמים הדוברים את אותה השפה, זו נקודת המפנה. כמו שתי קבוצות כדורגל בדרבי על אותו המגרש. התחרות ביניהן לגיטימית, אבל כבר מזמן לא ספורטיבית, איש מהשחקנים לא מכבד את החלטת השופטים, והנבדל של האחד הוא ההישג של השני. גם זה נגמר ולא יהיה אותו דבר. והחורבן המלווה את ההיסטוריה של העם היהודי אינו אחיד בצורתו או בגווניו. גם לחורבן יש אבולוציה, וגם הוא מביא אחריו תקומה ותחייה. לפחות כך היה. גם זה כבר נגמר, היום, החורבן יכול להיות גסיסה אטית של חברה שסועה ומוחה. אולם ללא השתתפות פוליטית אמיתית לא תהיה תקומה. אבל גם זה נגמר.
לנקודת המפנה אין מיקום גיאוגרפי, אלא היא הצטברות של שינויים המביאים תחושה כללית של שינוי. הטוב והרע גלומים בה לעתים באופן זהה. המעבר שלה מניע אנשים לפעולה ומדכא אחרים ממנה. חורבן איטי לאחד הוא תחושת התחייה לאחר. רק שבסוף צריך להמשיך בדרבי, כי באולימפיאדה של החיים יש חוקים ויש מדרג, יש קנסות ויש פרסים – ומי שלא על הפודיום במזרח התיכון, לא במשחק.
התרעות פיקוד העורף