העובדה שסקרי התמיכה בחמאס זויפו מראה שאולי בכל זאת יש פרטנר | שי להב

רוצה לומר: הסיפור המרכזי פה הוא רשעותו ושקרנותו של חמאס, ששוב נחשפה. ולא העובדה - השונה לגמרי מהנרטיב שעל פיו אנחנו מתנהלים מאז 7 באוקטובר - שחלק ניכר מהציבור העזתי מתנגד לארגון הטרור. ליתר דיוק, על פי הנתונים שנאספו באמצעות ח'ליל שקאקי, סוקר הנתפס כמהימן מאוד, כשני שלישים מהעזתים סבורים שההחלטה לתקוף את ישראל הייתה שגויה. רק 21.3% אמרו שיצביעו לאסמאעיל הנייה (בטרם חוסל, כמובן) אם יתקיימו בחירות לנשיאות בעזה. 51.2% אמרו שלהערכתם ישראל תנצח במלחמה. ואולי הכי חשוב, בתשובה על השאלה: מהי לדעתך הדרך הטובה ביותר להגשמת המטרות הפלסטיניות? 49.8% ענו - משא ומתן. 20.5% צידדו בהתנגדות עממית בדרכי שלום. ורק 28.1% דגלו בפעילות מזוינת.

כמובן, זה רק סקר. עם כל ההסתייגויות הנדרשות. וזה לא שבלב עזה מוקם כרגע סניף מהודר והומה אדם של שלום עכשיו. ושום סטטיסטיקה לא תוכל לעקור את המראות האיומים של ציבור עזתי מוסת, הצוהל לנוכח הגעתם של חטופים ישראלים שותתי דם. ועדיין - יש כאן מסמך מעניין, שמספר סיפור שונה מזה שנוח לרובנו לספר לעצמם. והוא גם תואם סקרי דעת קהל קודמים שנערכו בעזה בעבר. למשל, ב־6 באוקטובר, יום לפני המתקפה הרצחנית, נערך סקר של arab barometer, שצוטט במכון למחקרי ביטחון לאומי, ועל פיו 67% מהעזתים הביעו אמון נמוך או חוסר אמון מוחלט בחמאס. על פי אותו סקר, 73% מהנשאלים תמכו בהסדרה לא אלימה של הסכסוך, לעומת 20% שתמכו בפעולה אלימה כנגד ישראל. 54% הביעו תמיכה ברעיון שתי המדינות.

במילים אחרות, התפיסה שהפכה אצלנו לבון־טון, ועל פיה כל העזתים רוצחים, או לפחות תומכים ברוצחים, ועל כן הם בני מוות - היא פשוט לא נכונה. והמשמעות של התובנה הזאת היא דרמטית. כי התפיסה הנוכחית מונעת כמעט כל ניסיון לבקר את הפעילות של ישראל בעזה (הרי אם כולם רוצחים, אז מגיע להם). היא מצדיקה את ההתעלמות הכמעט מוחלטת של כלי תקשורת ישראליים ממראות ההרס ברצועה. ובעיקר, היא מחזקת את תחושת ה־אין עם מי לדבר, שמשליכה על כל דבר כמעט. על הנכונות או אי־הנכונות להגיע לעסקת חטופים. על חוסר היכולת לקבל ביקורת בינלאומית בנוגע להתנהלות שלנו בעזה, כי מה הם מבינים בכלל. וגם על סוגיית היום שאחרי, והשאלה מי יוכל לשלוט בעזה במקום חמאס. האופציה של כוחות מקומיים לא עולה כמעט, בדיוק מהסיבה הזאת. של תפיסת כל העזתים כתומכי טרור.

שוב, אין כאן ניסיון לצייר מציאות אידילית או לקדם משאלת לב. אבל חייבים להביא בחשבון את השלטון הטוטליטרי והאכזרי כל כך של חמאס, שרודף את כל מי שמתנגד לו, ומעלים את האופוזיציה כמעט לחלוטין. ולנו כמדינה יש אינטרס ברור לחפש את האופוזיציה הזאת ולחזק אותה. במישור המיידי, כדי לשחרר מאמץ וחיילים למשימות אחרות. ובמישור העתידי, כדי לנסות וליצור מחר שיש בו גם תקווה. רגע לפני שנהפוך לספרטה.