בחודש אב תרפ"ט (1929) ערבים בכל רחבי הארץ רצחו 133 יהודים ופצעו מאות. בירושלים, בחברון, בצפת, במוצא, בחולדה ובבאר טוביה, בחיפה ובהר טוב. הרוצחים לא הבדילו בין חרדים מ"היישוב הישן" בערי הקודש לבין חלוצים צעירים. אנסו ושרפו ושחטו. הערבים טענו כי היהודים מנסים לכבוש את אל־אקצא. וההוכחה – עשרה חודשים קודם לכן, ביום הכיפורים, הציבו המתפללים היהודים מחיצה בין הגברים והנשים בכותל המערבי. ובט' באב הניפו בית"רים דגל ושרו "התקווה" ליד הכותל.
ועדת החקירה הבריטית מנתה סיבות אחדות ל"מאורעות", ובהן סיבות פוליטיות פנים־ערביות (ירידת קרנו של המופתי אמין אל־חוסייני ורצונו לגייס תמיכה עממית מחודשת), גלי העלייה ורכישת קרקעות בידי יהודים, שהתגברו בשנים שקדמו למאורעות. עד כאן הבריטים - אך לא מעטים, ובהם מנהיגים ציוניים, אימצו את התירוץ הערבי: סכסוך המחיצה בכותל והפגנת הבית"רים. בעקבות המאורעות פרסמו הבריטים את "הספר הלבן של פאספילד", ובו בגדו בהתחייבויותיהם בהצהרת בלפור. את הערבים זה רק שכנע שהרצח משתלם.
למחרת כ"ט בנובמבר 1947 פתחו הכנופיות הערביות במלחמה בניסיון להשמיד את היישוב היהודי "ולזרוק את היהודים לים". כשלא הצליחו – קראו לעזרתם את מדינות ערב שפלשו מצפון, מדרום וממזרח. מטרת הערבים הייתה גלויה ומוצהרת, ואף על פי כן קמו אין־ספור היסטוריונים שהסבירו כי "הערבים היו מוסתים", ופלישת מדינות ערב הוסברה בצרכים פוליטיים פנימיים.
ערפאת לא הסתיר את כוונותיו ותוכניותיו. בגלוי הוא הסביר שחתם על אוסלו ממש כפי שחתם מוחמד על הסכמים עם יהודי ערב, אך שחט אותם בשעת הכושר הראשונה. "זכרו את חייבר!", אמר למאזיניו, אבל אצלנו עצמו עיניים ואטמו אוזניים. וכשפרצה האינתיפאדה השנייה, הסבירו שזה בגלל אריק שרון, שעלה להר הבית, בגלל ההתנחלויות, וכי ערפאת היה מתוסכל מקצב היישום של הסכמי אוסלו. יותר מאלף יהודים נרצחו, ואצלנו "הסבירו" למה. וחוזר חלילה.
ואם לא זה – איראן. איראן אשמה. בוחשת. מממנת, מאמנת. וזה נכון, אבל אני טיילתי באיראן הידידותית בשעה שמחבלי "ספטמבר השחור" של ערפאת רצחו את 11 הספורטאים במינכן. מה היה התירוץ אז? מלחמת איראן בישראל היא מלחמת דת. לא משהו אחר. ואינני מאשים את הכתבים "לענייני שטחים/ערבים/משטרה" – את ההבלים הללו הם שומעים בהצהרות החלולות של ראשי מערכות הביטחון שלנו, או ב"תדרוכי רקע עמוק", שגורמים גם לעיתונאים בכירים לרייר בהתרגשות על ששיתפו אותם בסודות מדינה ואמרו להם שחמאס מורתע, שהרקטות יחלידו, שהכל סכסוכים פנימיים בצמרת הרש"פ או חמאס.
ואם כלו כל הקִצים וכל התירוצים העקומים – נותר "הכיבוש". תמיד יישאר לשוטי ההסברים "הכיבוש". ואיש מהם לא קם לשאול למה שחטו יהודים בארץ ישראל כשהיינו מיעוט קטן, כמעט חסר ישע, בארץ ישראל המנדטורית, ולמה הכריזו עלינו מלחמת השמד כדי לזרוק אותנו לים במלחמת העצמאות, לפני היות הכיבוש הראשון ובטרם נולד הפליט הראשון?
וכל השוטים או החולים בשנאה עצמית בקרבנו המאשימים את "ההתנחלויות" בכל פעם שיהודי נרצח בידי ערבי, כנראה מוחקים מזיכרונם את כל הנאומים של נסראללה על התנחלות חדרה וחיפה, ואת תאוות הרצח השטנית של העזתים ששטפו את "התנחלויות" בארי ונחל עוז וניר עוז ושדרות בדם ואש. האם נעלם מעיניהם שבעיני האויב הערבי, כל נוכחות של יהודי בארץ ישראל היא בגדר "התנחלות"?
התרעות פיקוד העורף