גם לנו יש סיפורי זוועה שנעשו בנו, אלא שמסתבר שלעזתים יש תשובה משלהם לשאלה מה זה זוועות. לאדם הסביר, לאו דווקא תובע בבית דין לפשעי מלחמה, יש בעיה עם מספרים של עשרות אלפי פלסטינים הרוגים, ומהם כשליש ילדים ונשים. בייחוד כאשר המדינה שמעורבת במלחמה, ישראל, מסרבת לבדוק מה עומד מאחורי המספרים.
לאחר שהבין שאין סיכוי שישראל תחקור את תוצאות המלחמה, ביקש קאן להוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט ומנהיג חמאס יחיא סינוואר. ככל שיש לא מעט ישראלים שרוצים לראות את נתניהו בכלא, אני מניח שרובם ככולם מעוניינים שמערכת המשפט בישראל תכלא אותו, ולא בית דין בינלאומי שיעמידו לדין כראש ממשלת ישראל.
התביעה האישית היא נגד נתניהו, אבל הסמויה תהיה נגד המדינה שגיבתה ועדיין מגבה אותו ומסרבת לבדוק את פשר עיי החורבות והמספרים בעזה. עכשיו לך תסביר לעולם שלא אתה גיבית אותו, אלא "הם", המשת"פים מקואליציית הב־הב עד אחרון הביביסטים.
התגובה של נתניהו בראשית חודש מאי לדיווח על צווי המעצר הייתה התעלמות. מנגנון ההדחקה המשוכלל ביותר בעולם נפנף את העיסוק בצווי המעצר כאילו היה התרעה מודיעינית על מצב נפיץ בעזה לפני הטבח בעוטף, בעוד ראש הממשלה מבטיח שלשיטתו חמאס מורתע. ואכן, לשכת נתניהו הגיבה. "התובע בהאג משווה בין ראש הממשלה ושר הביטחון של ישראל, שנלחמת בטרור הרצחני של חמאס לפי דיני המלחמה, לבין פושע המלחמה סינוואר, שמוציא להורג חטופים ישראלים בדם קר".
לכאורה תגובה רצינית. סינוואר אכן כך פעל, והיא הולמת את גודל האירוע ומאפשרת לנתניהו להתייצב למשפט על הבמה העולמית ולהוכיח את צדקתו־צדקתנו. אלא שאז מגיע הסיפא של התגובה שאומר: "דבריו של התובע הם אנטישמיות לשמה וחרפה מוסרית מהמעלה הראשונה. לצערנו, ראינו מלכתחילה שהתהליכים בהאג מוטים פוליטית ואינם נשענים על בסיס משפטי".
התגובה האווילית הזו היא נוהל בומרנג חרקירי קבוע ברוב תגובות הבטן של נתניהו. הוא משליך לאוויר הצהרה חסרת בסיס, שחוזרת אליו עם בונוס: צווי מעצר. בן אדם, יש לך הליך משפטי שמחייב (גם) התייחסות משפטית, ואתה משחק כאילו אתה במגרש הביתי של מרכז הליכוד.
אני מניח שאולי, כאשר נתניהו דיבר על אנטישמיות וחוסר מקצוענות, הוא ראה לנגד עיניו הקמות את דמותו של סלובודן מילושביץ', היושב על ספסל הנאשמים וממתין לגזר דינו שלא נגזר עקב מותו ממחלה. חשיפת השיניים הנבחנית הזו נובעת מחוסר אונים מול צונאמי הכאוס שהחל לגלגל אותו ואותנו. נתניהו מדביק בחוסר האונים את כל ראשי המערך הפוליטי שלו, שמסתובבים סביבו כהלומי רעם.
גם נתניהו ולוין יודעים שהסיכוי שבית הדין בהאג יבלע את התעלול הזה נמוך מהסיכוי שיאמין לחקירה פלילית במוסקבה נגד ולדימיר פוטין. השאלה היא למה הם טורחים, והתשובה היא איבוד עשתונות וחוסר אונים, כמו הניסיון הפתטי למנוע הקרנת קטעים מהסרט הדוקומנטרי "תיקי ביבי" בפסטיבל טורונטו, והפעלת הצנזורה כדי למנוע הקרנתו בארץ.
נתניהו הוא הראשון להבין שזהו צעד אווילי שאין לו סיכוי, ובכל זאת, עקב אותו אובדן עשתונות, הוא יורה כמו אקדוחן שיכור לכל הכיוונים ובעיקר פוגע בברך שלו. הוא רגיל לדלג על מחדליו מפרשייה אחת לרעותה, כאשר האחרונה מוחקת מהזיכרון הציבורי את עוצמת הקודמת. כך גם הדחיות במשפטיו, שנועדו לעמעם על ציר הזמן הנמרח את סיפורי השחיתות האישיים ושאר כשליו הפוליטיים והמדיניים.
נתניהו לא לבד במסדר הנשמות התועות. לא מעט פיגורות ציבוריות חטפו זעזוע, שגורם להם, בגלל אותו חוסר אונים, לקשקש את עצמם לדעת. רמי איגרא, שהיה פעם במוסד כלשהו, מציע להרוג את סינוואר - גם אם ייהרגו חטופים.
גיורא איילנד, פעם אדם סביר שעסק בנושאי ביטחון מהצד השפוי של הדיון האסטרטגי והמבצעי, מציע להרעיב את האוכלוסייה האזרחית בעזה כדי ללחוץ על חמאס. לטעמו, "צפון הרצועה מכותר על ידי צה"ל כבר מנובמבר. ישראל צריכה להודיע ל־300 אלף התושבים שנותרו בשטח זה כי עליהם לצאת דרומה תוך שבוע. אחר כך תיפסק כל הכנסה של אספקה לאזור זה.
ל־5,000 לוחמי חמאס הנמצאים שם תהיינה שלוש אפשרויות: להיכנע, למות ברעב או לנצל את מסדרונות היציאה של האזרחים ולחמוק החוצה. כך או אחרת, תוך מספר חודשים לא יהיה אויב".
האינסטינקט אומר להרים טלפון לאיילנד ולשאול בטון כמו־חברי מה שלומו. באדיבותו של איילנד, כשהיה ראש מל"ל, התרשמתי מקרוב מעבודת המל"ל בנושא מסוים, וזה היה פוקח עיניים אפילו לחוכמולוג כמוני. אני לא מאמין שהמל"ל של אז (היום המל"ל הוא מי ימלל גבורות נתניהו) היה קונה את הערכתו כי "המצור תואם לחלוטין את החוק ההומניטרי הבינלאומי, ומותר להשתמש בו כדי להרעיב למוות את האויב, בתנאי שיוצרים קודם לכן מסדרונות יציאה בטוחים לאוכלוסייה".
זה מה שקורה כאשר בני אדם, למשל פלסטינים, הופכים להיות נתוני אקסל בדרך לניצחון מהסוג של עוד ניצחון כזה ואבדנו, כאשר מלחמה בצפון היא חלק מתוכנית ההישרדות של שני ליכודניקים. לידיעת הקוראים, אפרופו סער, פעם ליכודניק תמיד ליכודניק - ככ"כ (כוח־כבוד־כסף) בדנ"א.
מקומו של ליכודניק שבאמת חזר בתשובה הוא רק בקבר הפוליטי. או שישמש כסוס טרויאני בקהילה הליברלית־דמוקרטית, שם הוא ימתין להצלפת השוט כדי לחזור בדהרה לאבוס באורווה
התרעות פיקוד העורף