הכיסא של שר הביטחון יואב גלנט מתנדנד. הדיווחים על המו"מ המתקדם של הליכוד וח"כ גדעון סער לימדו שפיטוריו של שר הביטחון קרובים מתמיד. למען האמת מאז מרץ 2023, כאשר פוטר השר גלנט על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו וניצל רק בזכות "ליל גלנט", הכיסא של שר הביטחון בממשלה אינו יציב.
רק אירועים חיצוניים כגון הרפורמה המשפטית ומלחמת חרבות ברזל הביאו לכך שראש הממשלה נתניהו לא מממש את רצונו למצוא שר אחר במשרד הביטחון. גם הפעם מבצע פיצוצי מכשירי הקשר בלבנון הציל את השר גלנט מפיטורים. על מנת לפטר שר מכהונתו בממשלה נזקק ראש הממשלה לשני כלים שבלעדיהם לא ניתן לבצע את המהלך: אפשרות חוקתית והיתכנות פוליטית וציבורית.
בחוק יסוד "הממשלה" המקורי משנת 1968 לא ניתנה סמכות לראש הממשלה לפטר שר מהממשלה. לפיכך, כשראשי הממשלה התעקשו לפטר שר, היה עליהם להתפטר בעצמם. התפטרותם גררה את התפטרות הממשלה כולה, ואז הם היו מרכיבים את הממשלה מחדש, ככל שהייתה לכך היתכנות פוליטית, בלי השר או השרים שאותם חפץ רה"מ לפטר.
כשדוד בן־גוריון עמד בראשות הממשלה, הוא עשה שימוש לא מבוטל בתרגיל החוקתי הזה. הוא יכול היה להרשות לעצמו לעשות זאת, משום שלאורך כל תקופת ממשלותיו הוא נהנה מיציבות פוליטית ומרוב משמעותי בכנסת שתמך בו.
בשנת 1981 שונה חוק יסוד "הממשלה" ותוקן בדרך שאפשרה לראש הממשלה להעביר מכהונתם שר או שרים מבלי שיהיה צורך בפיזור הממשלה כולה. ב־1986, בתקופת ממשלת הרוטציה בין הליכוד למערך (העבודה), עמד לראשונה למבחן התיקון לחוק שאפשר לראש הממשלה לפטר שר בודד.
יצחק מודעי, שר האוצר דאז, כינה בנאום פומבי את שמעון פרס "ראש ממשלה מעופף" בשל נסיעותיו התכופות לחו"ל. פרס התעקש לפטרו, אך בשל אילוצים פוליטיים של ממשלת האחדות הצליח רק להעביר אותו לתפקיד אחר. מודעי הפך לשר המשפטים, ומשה ניסים מילא את תפקיד שר האוצר.
ב־1999 פיטר בנימין נתניהו את שר הביטחון שלו יצחק מרדכי, לאחר שזה פלרטט עם מפלגת המרכז. נתניהו חשש שמרדכי עומד לעזוב את הליכוד ולחבור ליריביה. זמן קצר לאחר פיטוריו התמודד מרדכי מול נתניהו על ראשות הממשלה, בבחירות שבהן ניצח אהוד ברק.
מופע הפיטורים הבא התרחש במחצית 2002, כאשר ראש הממשלה דאז אריאל שרון פיטר את ארבעת שרי ש"ס ואת סגניהם לאחר הצבעתם נגד תוכנית הקיצוצים של האוצר. כעבור חודש הוא השיב עטרה ליושנה והחזיר אותם לכהונתם. שנתיים וחצי אחר כך אותו ראש ממשלה פיטר את חמשת שרי מפלגת שינוי ומאוחר יותר פיטר את השרים אביגדור ליברמן ובני אלון, שהתנגדו למהלך ההתנתקות מרצועת עזה שלו וזאת על מנת להשיג רוב בממשלה.
בשנת 2014, ראש הממשלה נתניהו פיטר את שרת המשפטים ציפי לבני ואת שר האוצר יאיר לפיד, במהלך שהביא לבחירות בשנת 2015. מספר חודשים אחר כך פיטר נתניהו את סגן שר הביטחון דני דנון בשל התבטאויותיו נגד מהלכי הממשלה במבצע צוק איתן.
השאלה החוקתית הכרוכה בפיטורי שרים עלתה לדיון בבג"ץ בשנת 2004. כאמור, רה"מ שרון פיטר את השרים אלון וליברמן, שהתנגדו לתוכנית ההתנתקות, מחשש שאם הם יישארו בממשלה לא יהיה רוב למהלך. עו"ד יוסי פוקס, מזכיר הממשלה כיום, עתר לבג"ץ כנגד הפיטורים.
הטענה העיקרית הייתה שגם אם החוק מעניק סמכות רחבה לפטר שרים, היא צריכה להיות מופעלת באחריות ובתבונה ובסבירות, על פי מבחנים חוקתיים ולא על פי גחמות של ראש הממשלה שרוצה להשיג רוב למהלך שלו.
בג"ץ קבע אז כי סמכותו של ראש הממשלה לפטר שרים אינה גחמנית וצריכה להיות לה תכלית ראויה. המבחן שנקבע בבג"ץ הוא שראש הממשלה רשאי ומוסמך לפטר שר רק אם הוא משוכנע שבפיטוריו יש כדי לקדם את יכולת הממשלה לתפקד כראוי ולהגשים את יעדיה המדיניים. כלומר, נקבע כי הסמכות של ראש הממשלה בפיטורי שר אינה בלתי מוגבלת ונתונה לביקורת שיפוטית.
ועדיין, ככל שהפן החוקתי חשוב בתחום פיטורי השרים, הוא משני לעומת הפן הפוליטי והציבורי, כפי שהוכיח "ליל גלנט" במרץ 2023, שבמהלכו מאות אלפי אזרחים הפגינו במחאה בעקבות הודעתו של רה"מ על פיטוריו של השר גלנט, לאחר שזה הזהיר כי הרפורמה המשפטית שקודמה באותם ימים מהווה סכנה לביטחונה של המדינה.
בעקבות המחאה הציבורית רה"מ חזר בו מהודעתו והשאיר את גלנט בממשלה, אך נראה שנתניהו לא חזר בו מרצונו לראות שר אחר במשרד הביטחון.