11 חודשים היסס נתניהו לפני שהחליט לצאת למלחמה בחיזבאללה. לזכותו ניתן אולי לומר כי הקיצוצים המופקרים שכפו הוא וקודמיו בעשורים האחרונים על צה"ל מנעו מהצבא להתמודד בעוצמה בשתי חזיתות.
במרץ 2001 הקים ממשלה, אך רק כעבור שנה, אחרי הטבח במלון "פארק" בליל הסדר 2002 – יצא לחומת מגן והכה את ארגוני הרצח הערביים. פרשניו של שרון ניסו לתלות את ההבלגה הממושכת בהמתנה לאירוע תודעתי מכריע שיגייס את רוב דעת הקהל לתמוך במלחמת חורמה נגד ארגוני הטרור בהנהגת ערפאת. אולי זכר את היעדר הקונצנזוס במלחמת לבנון הראשונה.
על כל פנים – משהתגבר על היסוסיו ויצא למתקפה "מדורגת" – יבורך. מה גם שלפי שעה המתקפה הזו מצליחה. המכות שאנו מכים בחיזבאללה לא רק פוגעות קשות בארגון הטרור והרצח הזה – הן גם משקמות את המורל הציבורי ואמון העם במערכות הביטחון שלו. אמון שנפגע אנושות ב־7 באוקטובר ונשחק עוד בגלל אופי מלחמת ההתשה בצפון ב־11 החודשים שלאחר האסון ההוא.
"אין דבר מצליח יותר מן ההצלחה", אומר פתגם אמריקאי מאוד. כל עוד אנחנו מכים בהצלחה בחיזבאללה – וכל עוד הטעם המתוק של פיצוץ הזימוניות ומכשירי הקשר לא נמוג, וכל עוד (ב"ה) מספר הנפגעים בצידנו נמוך – הקונצנזוס נשמר. אך אל לאיש לצפות להמשך תמיכה מכל אותם אנשי מרכז־שמאל שעקפו את נתניהו מימין בחודשים האחרונים והתלהמו, תמכו בביסוס מחודש של רצועת ביטחון בלבנון ותבעו מהלך קרקעי מוחץ.
ברגע שמשהו ישתנה: אם חלילה יהיו פגיעות נרחבות בעורף הישראלי, רושם של "דשדוש" צבאי בלבנון, לחץ דיפלומטי חיצוני – כל אותם שביקרו בשצף קצף את הממשלה על שהיססה ולא יצאה לקרב ולא מחצה ולא כבשה ולא השמידה ולא החזירה את תושבי הצפון לבתיהם – יתהפכו ויאשימו את הממשלה בהרפתקנות, במלחמת דמים, בהפקרה, באי־השגת מטרות המלחמה. מלאכתם תהיה קלה, משום שהממשלה לא הגדירה היטב את מטרות המלחמה ואת ההישגים הנדרשים מצה"ל.
כאמור, תמיכה ברעיון זה איחדה את רוב חלקי המפה הפוליטית, אך אנו רשאים לפקפק ביציבות התמיכה בו מרגע שיתחילו ליפול חלילה נפגעים מקרב חיילי צה"ל שיוטל עליהם להחזיק באזור ביטחון כזה. שוב יקומו לנו "ארבע אמהות" כדוגמת אלו שגרמו לאהוד ברק לברוח מלבנון ולהביא אותנו למצב שבו חיזבאללה מהווה איום אסטרטגי על ישראל. ובכלל – כשהשמאל עוקף לפתע את הימין, זה עשוי להעיד על אופורטוניזם יותר מאשר על מהפך אידיאולוגי.
ועוד הערה לסיום: גם אם יאזור נתניהו אומץ ויקים מחדש את רצועת הביטחון בדרום לבנון – מי לידנו יתקע שמחר לא יקום איזה אהוד ברק חדש ויברח משם? השוואת המודלים של דרום לבנון, רצועת עזה ויו"ש מעידה שוב: רק התיישבות קבע, היאחזות בקרקע – הן ערובה לביטחון ארוך טווח. הטרור הערבי אומנם לא יחדל, אבל לא יוכל להפוך חבל מולדת לבסיס של איום קיומי על ישראל.