נערה אחרת, גבוהה מאוד, רכנה על ברכיה וקשרה להם את הצמידים לידיים. לעזאזל, איזה סוריאליסטי כל המצב הזה. ילדים שעונדים צמידים כי זה נראה להם מגניב, לו ידעו לשם מה הצמידים ומי נרקב במנהרות בשעה היפה הזאת של בין ערביים, רגע לפני החופש של ראש השנה.
מסך פלזמה ענק שהוציא ההוא מהפיצוצייה, התמלא בהתרעות על צבע אדום, קריית מוצקין, קריית ים, חיפה, יקנעם, זה התחיל להתקרב אלינו לחריש. מסביבנו אנשים לקחו את ילדיהם והחלו ללכת הביתה. אחד האבות אפילו האיץ כל כך בבנו שעדיין אכל פיצה, שזה נפל והתחיל לבכות. "סליחה", הוא אמר לו, "אבל בוא נזוז הביתה", ועזר לו לקום. שלושתנו המשכנו לשבת ולאכול. בחריש עוד לא הייתה אזעקה אחת, אין סיבה שתהיה עכשיו. ואחת האמהות מפונה מהדרום, היא כבר רגילה לזה, והשנייה סובייטית קשוחה, זה לא יזיז לה. המשכנו לבצוע מהפיצה החמה ולחוד לילדים חידות על ראש השנה.
הבטתי על שלושתם: גפן שלי, עם שתי קוקיות וסיכת חד־קרן, לועסת לה פיצה עם זיתים ומספרת שביום ההולדת שלה אמא לוקחת אותה לצרפת; הילדה השנייה, עם שיער חלק ופזור, שאומרת שלאבא שלה יש רובה וכשהוא יחזור מהצבא הוא ייתן לה לגעת בו; והשלישי, שמביט על שתי הבנות ולוקח להן מהזיתים כשהן לא שמות לב.
מיצג התמימות הזה, מסביב לשולחן, ילך לבית הספר יום אחד, ובבית הספר, כשם שאנחנו למדנו על השואה באירופה ועל מחדל יום הכיפורים, ובכינו, ופחדנו ולבשנו חולצות לבנות ורקדנו ושרנו בטקסים, כך גם הם יהיו והם ילמדו והם יבכו וירקדו תחת השלט הגדול והמדמם של 7 באוקטובר.
זו העברה בין־דורית, כל החי פה בארץ גוזר על עצמו עצבות מסוימת וחוסר מסוים, עד לא מזמן זה השתלם, כי יש פה גם כל כך הרבה דברים טובים. אבל אחרי 7 באוקטובר, כבר כל כך קשה לי להאמין. אחרי שילמדו בבית הספר, יעלו על מדים, יתחסנו, יפרשו סקביאס ויתחילו את שירותם הצבאי - מה אז?
כבר אין חוקים במשחק הזה מול אויבנו, הכל מותר. גם בנשים מתעללים, גם תינוקות חוטפים, אין שיח ושיג, יש רשתות חברתיות וסרטונים מזעזעים. איך נשלח אותם? לעזאזל, איך אשלח אותה? שנה אחרי ושום אש לא דעכה, הם עדיין במנהרות, אנחנו עדיין נלחמים ומארגנים כיסאות וקייטרינג לאזכרות. אין פה ניצחון וגם לא יהיה, כבר הפסדנו. נותר לנו רק להחזיר אותם הביתה, אסור לנו להפקיר אותם, יהיה המחיר אשר יהיה, כי מי שלא יחזיר אותם הביתה היום גם לא יחזיר את בתי הביתה בעוד 15 שנה.
אחר כך ננטרל את שוחרי רעתנו, ואחר כך נבנה את שנהרס. ובסופו של דבר, בלילה, תחת השמיכה, סוף־סוף נוכל לנוח. ולבכות.
התרעות פיקוד העורף