כתבתי מלחמות. כתבתי אינתיפאדות. כתבתי על רצח רבין, מהכי קרוב שיש. הספדתי חברים, סיקרתי פיגועים, איבדתי קרובים. כמו כל ישראלי. נלחמתי בלבנון הראשונה, סיקרתי את השנייה. עשיתי מילואים באינתיפאדה הראשונה. סיקרתי את השנייה. גם בסמטאות רמאללה וטול כרם. באסון המסוקים עברתי עם ניידת שידור בין הבתים שעולמם חרב בין לילה. הזלתי דמעה והחסרתי פעימה והתרגשתי והתרגזתי ונרגעתי וכתבתי. תמיד כתבתי. הכתיבה היא ברירת המחדל הטבעית שלי.
עד אתמול. שנה לטבח 7 באוקטובר ופתאום זה מגיע. האפטר שוק. ההבנה של מה קרה כאן. העוצמה הבלתי נתפסת של הטרגדיה. הממדים התנ״כיים של הכאב והסבל. ואז, בפעם הראשונה ב־38 שנות כתיבה, כשהעורך שאל אותי אתמול בערב את השאלה הקבועה, האם אני כותב למחר, עניתי לו לראשונה בחיי את התשובה הזו: אני לא בטוח שאני מסוגל.
רק דבר אחד נעדר מהטקס הזה: הממשלה.
התרעות פיקוד העורף