כאבא לבן שחטוף בעזה, קשה לי להבין איך עלה הרעיון שאנחנו, בני משפחות החטופים, לא זועקים כלפי חמאס. ברור לי ולכל משפחה מי חטף את היקרים שלנו. כולנו יודעים מי עומד מולנו. חמאס הוא ארגון טרור רצחני – הם רצחו, טבחו, אנסו ולקחו בשבי אזרחים מביתם וחיילים ממשמרתם. אנשים שבסך הכל רצו לחיות בשלווה ובביטחון. מחמאס אנחנו לא מצפים לשום דבר. לא מוסר, לא אנושיות, ולא רחמים.
אך כאשר מדובר במדינה שלנו, ובממשלה שלנו, הסיפור שונה לגמרי. זעקותינו לא נובעות מכך שאנחנו שוכחים את חמאס, אלא מכך שאנו מצפים מממשלת ישראל לקחת אחריות ולפעול מכיוון שהיא אחראית על אזרחי ישראל. משום שמי שנשלף בכוח מביתו אינו תושב חמאסטן, ומי שבחר לחגוג במסיבה עשה זאת כי הוא סמך על כוחות הביטחון וצה"ל שיגנו עליו, וגם החיילים שנלקחו כבני ערובה -ידעו שמדינת ישראל לא תשאיר אף אחד מאחור.
כל שאנחנו עושים הוא להזכיר לממשלה את האחריות שלה, מכיוון שהיא, ולא חמאס, היא האחראית על חייהם של אזרחי ישראל. במקום לפנות לחמאס שאינו מבין מוסר וערכי אדם לחברו וערבות הדדית, אנחנו מבקשים, מתחננים, מפצירים ודורשים מחברי הממשלה והעומד בראשה – עזרו לנו. עזרו להם. החזירו את הבנים והבנות שלנו הביתה.
בכל יום שעובר, אנו כואבים את הפער בין מה שהמדינה יכולה לעשות לבין מה שלא נעשה. ההפגנות שלנו הן קריאה ברורה: אל תוותרו על האזרחים שיצאו מביתם ונחטפו ברגע אחד של אכזריות חסרת תקדים. את השאלות והציפיות שלנו אנחנו מפנים לממשלה, משום שלמרות כל הכאב, אנחנו מאמינים שיש דרך לשנות את המצב – יש לממשלה את הכוח.
התרעות פיקוד העורף