בין לבנון לאיראן, בין עזה למושב החורף של הכנסת, כמעט נשכחה מהלב העובדה שאנו נמצאים לפני החודש שבו אמור לעבור תקציב המדינה - תחילה בהצבעה בממשלה, ואחר כך באישור במליאה.
מה שעצוב הוא שגם אם הנושא הכלכלי, שנוגע לכיס של כולנו, יצליח לדחוק מסדר היום את אחת הכותרות המלחמתיות או הפוליטיות, נשמע עליו פחות בהקשרים של נכון או לא נכון, של טוב או רע – ונתמקד יותר באיומים בסגנון “תחזיקו אותי” מטעמו של חבר קואליציה כלשהו שמאיים להפיל את הממשלה. למה? אולי כי בפוליטיקה ובכדורגל קל להבין, אבל דווקא הכלכלה, שרלוונטית לכל אחד מאיתנו, נחשבת תחום למומחים בלבד.
הנה כמה שאלות בסיסיות שמוכרחות להישאל במדינה שהתקציב שלה נמצא על שולחן הדיונים: איך נממן במסגרתו את המלחמה שנמשכת וסופה טרם נראה? האם הגירעון שלנו יגדל מעבר למה שמוגדר בתקציב, כפי שרומזים הנתונים הכלכליים - או שמא יימצא לנו מזור שיאזן את התמונה, כמו שמבטיח שר האוצר?
ואפרופו זה, האם גם הממשלה תתרום את חלקה להקטנת הגירעון? או שמא את זה הס מלהזכיר, ומי שישלמו את המחיר יהיו שוב האזרחים, בעיקר ממעמד הביניים. אלו שנושאים על גבם לא רק את הנטל הכלכלי - הקנס שמושת בישראל על הציבור העובד כדי לממן את המשתמטים - אלא גם את הנטל הביטחוני, ומשרתים בסדיר ובמילואים?
ואם כבר התחלנו, הבה נמשיך: האם המע”מ יעלה? האם מיסוי קופות הגמל אכן יקרה? אלו הן רק דוגמאות לכמה שאלות בסיסיות, שעקרוניות לכל אחד מאיתנו הרבה יותר מאשר קושיות פיקטיביות כמו מעמדו של ציר פילדלפי במקרה של הסכם על הפוגה בלחימה. שאלות עקרוניות, שאף אחד לא יכנס עבורן מסיבות עיתונאים.
לא רק המערכת הפוליטית שלנו, החולה והמסואבת, היא שאשמה הפעם במצב, אלא גם התקשורת. זו שיודעת לזמן בתוך דקות פאנל של חמישה אלופים במיל’ כדי שידונו במשמעות התקיפה באיראן, אבל מתקשה מאוד לארגן אפילו גורם כלכלי רהוט אחד שיידע להסביר לנו בדיוק איך יפגע התקציב המוצע ברווחה ובחסכונות של כולנו, או לחלופין - האם יש בו גם בשורות טובות בדמות הקלות או עידוד מנועי צמיחה?
מתי שמעתם בפעם האחרונה את שר האוצר מתראיין בנושאים כלכליים, ולא למשל בהחלטתו לסכל כל עסקת חטופים? המצב הבלתי נסבל הזה, שמאפשר לו לדבר היישר לבייס מבלי לתת דין וחשבון על מה שהוא מעולל כבר כמעט שנתיים לכלכלת ישראל, נוח גם למראיינים, שמקווים לצאת עם כותרת מפוצצת על חשש לשלמות הקואליציה מאשר עם כותרת שלפיה מיסוי קרנות ההשתלמות עומד לבחינה מחודשת.
כך למשל, עוד לא יבש הדיו על הטור הקודם וכבר הגיע יצחק גולדקנופף, שר השיכון (שידאג לכם לדיור, בעיקר אם אתם מחסידות גור), והבהיר: “אנחנו נקבל את כל מה שמגיע לנו...”. הבנתם? מגיע להם! זה היה יכול להיות אולי קצת פחות נורא אלמלא הדברים היו נאמרים בעיצומם של ימים שבהם נערכות הלוויות של עשרות נופלים מקרב מי שאינם משתמטים.
לוחמים כבר הפסיקו לספור את ימי המילואים. גם מי מהם שנהנה מסביבת עבודה תומכת התחיל לשמוע רינונים – שלא לדבר על לשכוח מהקידום או מניהול הפרויקט שהיה כל עולמו עד לפני כמה חודשים. עסקים קטנים - שבעליהם בילו חודשים ארוכים במדים - נסגרים, הממשלה מעודדת אותנו לבזבז כסף במקום לחסוך (ביטול הקנס על משיכה מוקדמת של קרנות השתלמות מול הכוונה למסות אותן החל מינואר 2025), כלומר אשכרה “לאכול חסכונות”... אבל גולדקנופף וחבורתו, שמצהירים “נמות ולא נתגייס”, מודיעים שלא יוותרו אפילו על שקל אחד ממה ש”מגיע להם”.
אבל בכלכלה, בטח בתקופה ללא צמיחה, אין יש מאין. כל שקל שעליו שר השיכון “לא יוותר”, יגיע מהכיס של מישהו אחר. אז מהיכן האדישות שלנו בנוגע לסוגיות כלכליות, שהיו מוציאות מאות אלפים לרחובות במדינות אחרות?
התרעות פיקוד העורף