לפני כמה ימים חציתי את רחוב קפלן בתל אביב, אחרי שלא עברתי בו זה זמן מה. בדרכי נשקפו אליי אין־ספור צילומי החטופים שמודבקים שם כבר למעלה משנה והפכו לחלק בלתי נפרד מהרחוב. ופתאום, משהו גרם לי לעצור. כי הבנתי בבת אחת שני דברים: א', שמרבית התמונות נראות כבר מהוהות, חלקן מקולפות וקרועות. וכל החוויה מצטיירת כמו זכר למאורע ישן, שכבר מאחורינו. כמו - להבדיל אלף אלפי הבדלות - שאריות של כרזות בחירות, חודשים ארוכים אחרי ההצבעה. רק שפה, האירוע עדיין רחוק מלהסתיים. כי החטופים עדיין נמקים במנהרות. ואם משהו באמת נמצא מאחורינו זה בטח לא הסיפור שלהם, אלא מידת החשיבות שמעניקים לו.
מה שמעביר אותי לתובנה ב' - ככל שהזמן חולף, אני חושב על החטופים פחות ופחות. כן, זאת עובדה. היא מקוממת, היא מבישה כמעט, אבל היא אמיתית. יכולים לעבור ימים שלמים מבלי שסיפור החטופים מעסיק אותי. ואני רחוק מלהיות חריג. לראיה, הם הולכים ונעלמים מהכותרות הראשיות וממהדורות החדשות בטלוויזיה.
ובזה רציתי לעסוק כאן. לא בהקשר הפוליטי של החטופים, או בשאלות - הקריטיות כשלעצמן - כגון האם נעשה מספיק כדי להשיב אותם, או מה צריך לעשות עכשיו. אני מבקש לנתח את הדבר המתעתע הזה, שנקרא - מודעות ציבורית. כי העובדה היבשה היא פשוט בלתי נתפסת. 101 ישראלים, כולל ילדים, נשים וזקנים, נמצאים בשבי חמאס כבר יותר משנה, ועצם הידיעה המזעזעת הזאת היא כבר ממש לא השיח המרכזי במדינה. איך זה קרה, לעזאזל?
אני שם רגע בצד את ההסברים, שיש בהם מההיגיון, שלשלטון הנוכחי נוח שסוגיית החטופים תרד מסדר היום הציבורי. עדיין פועלים פה מספיק כלי תקשורת שלא חשודים בנאמנות לממשלה, ועדיין חיים פה ציבורים גדולים שמחוברים לסיפור החטופים - משפחתית ואידיאולוגית. ובכל זאת, הוא הולך ונשכח. כאמור, גם אצלי. לכן אני חושב שההסבר המרכזי הוא בכלל מכוון הנפש. הטבע האנושי נוטה להתרגל בסוף לכל, כמאמר דודו טסה. בטח בתקופה כל כך קשה וסוערת, שבה צרות וטרגדיות אנושיות מוסיפות לפקוד אותנו. כך שנושא החטופים רחוק מלהיות העניין היחיד שמטריד את הישראלי הממוצע. ובמציאות שבה חיילים נהרגים מדי יום ביומו, ושליש מהמדינה מבלה באופן קבוע בממ"דים, אפילו הסיפור המפלצתי של החטופים הופך ל... עוד סוגיה. מני רבות. אני חושב שזה גם עניין כמעט הישרדותי. כי כשנחשפים לסבל הבלתי נתפס שמשפחות החטופים עוברות מדי יום, הכאב - ואולי גם רגשות האשם הקולקטיביים - הם כל כך גדולים, עד שהנפש מבקשת להדחיק אותם. גם אם לא במודע.
ויש פה עוד עניין, שכבר קשור להרגלים התקשורתיים שלנו. התמכרנו לסנסציות, לחדשות, במובנו המקורי של השורש - חדש. הרי בשנה האחרונה מתרחשים פה בכל יום אירועים שהיו מספיקים פעם לחודש. ועוד היה נשאר עודף. עד שהתאוששנו מסיפור הביפרים, נסראללה חוסל. ואז החלה פעולה קרקעית בלבנון, כשפתאום בעזה גם סנוואר נשלח לפגוש את בוראו וגו'. מידת הדרמטיות של החדשות כל כך גדולה, והקצב שבו הן מתחלפות כל כך מסחרר, עד שאי אפשר להתחרות בהן, ברמת התודעה הרחבה. במובן הזה, החטופים הם חדשות של אתמול. ואני כותב זאת בכאב אמיתי. לא רק שהם חדשות של אתמול, הם גם אירוע שלא חלים בו שינויים של ממש - למרבה האסון. ואז, כשמנסים לעורר מודעות מחודשת לטרגדיה שלהם, נאלצים לחזור לסיפורים שחלק גדול מהם כבר סופר. אני אגיד את זה באופן בוטה יותר: נדמה שכבר אי אפשר להעלות את סף הריגוש, או הזעזוע, של הישראלים בנוגע לחטופים. הם כבר נחשפו לזוועות בלתי נתפסות.
ובכל זאת, אחרי הכל, אסור לוותר. בדרך כלל, סיסמאות המסתיימות ב"עכשיו" מרתיעות אותי. ע"ע שלום עכשיו. כבר למדנו לאן תחושת הדחיפות הזאת עלולה להביא אותנו. אבל במקרה של החטופים, העכשיו הוא הכרח. כי הם הולכים ונמוגים, בזמן אמת. ולכן חייבים להכריח את עצמנו, כן - להכריח, להשאיר אותם במחשבה. כל הזמן.
התרעות פיקוד העורף