דומה כי בימינו, עם הריבוי העצום של אמצעי תקשורת ומסמכים, כבר קשה הרבה יותר לסלף את ההיסטוריה. ובכל זאת: השבוע קראתי את ספרה של ד"ר אילה נדיבי "רכבת קסטנר - על השקר והבגידה" (הוצאת כרמל, תשפ"ד 2024). ואם חשבתי שהכרתי את פרטי הפרשה ההיסטורית הנוראה ההיא – טעיתי. מסמכים רבים מאוד נחשפו בעשורים האחרונים בארכיונים שונים. מסמכים המאששים את קביעתו המהדהדת של השופט בנימין הלוי: "קסטנר מכר את נפשו לשטן", ומעידים כי שופטי העליון שהפכו את פסיקתו (בערעור שסוכם לאחר רצח קסטנר) לא ידעו מה שאנו יודעים היום - ובפסיקתם התאמצו לזכות את מפא"י יותר ממה שטיהרו את קסטנר.
אבל מה שנחשף בספרה של נדיבי אינו רק המסמכים החדשים – אלא גם המערכת הממסדית שהופעלה במדינת ישראל בימי משפט קסטנר ואחריו כדי לסלף ולזייף את ההיסטוריה. מאות מסמכים הוסתרו בארכיונים השונים כדי שלא יגיעו לידיו של עו"ד שמואל תמיר, כדי שיקשה עליו להוכיח שקסטנר שיתף פעולה והפקיר. תמיר הפך את קסטנר לנאשם, ויחד עימו את כל מי שידע על מה שעשה בהונגריה, כשנמנע מלהזהיר את מאות אלפי היהודים מהגורל הצפוי להם; מי שהתרכז רק בהצלת רכבת "המיוחסים", שעליה כ־1,600 יהודים, ותמורתם הקריב את כל השאר; ומי ששיתף פעולה עם אייכמן ועוזריו, ולאחר המלחמה העיד לטובת פושעי מלחמה נאציים והציל אחדים מהם מתלייה.
כיוון שמוסדות היישוב המאורגן בארץ – הסוכנות היהודית, מוסדות "עלייה ב'" ומפא"י - היו מודעים למעשיו של קסטנר, התעורר חשש מוצדק בקרב ראשי המדינה בשנות המשפט, ובהם משה שרת ודוד בן־גוריון, שהמשפט יוקיע גם אותם. ולפיכך מונה צוות מיוחד, ובראשו מי שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק, "לרכז" את כל המסמכים הנוגעים בפרשה מארכיון ההגנה, מארכיון ההסתדרות הציונית, מארכיון המדינה - ו"לטפל" בהם. חלקם נגנזו בתיקים ובכספות בלתי נגישות. חלקם זויפו ממש. במכתבים ומברקים רבים שונו שמות, תאריכים ומספרים. במחקר יסודי וראוי להערכה מצאה נדיבי עותקים של אותם מסמכים בארכיונים אחרים בחו"ל, והוכיחה את תעשיית הזיופים שנועדה לשכתב את ההיסטוריה.
בעוד בימי פלאוויוס ניתן היה לסלף את ההיסטוריה כי היה קיים רק מקור אחד שתיעד אותה, ובעוד בימי משפט קסטנר ניתן היה, לפחות לפרק זמן מסוים, לזייף מסמכים ולהעלים אחרים – בימינו, בעידן התפוצצות המידע, הדרך הפתוחה למי שמבקש לשכתב את ההיסטוריה היא הפוכה: הצפת מאגרי המידע באינפורמציה.
בשנה האחרונה מתנהל מאבק עז בין רשתות 11, 12 ו־13, המאשימות את נתניהו במחדל 7 באוקטובר, ובין ערוץ 14, הטוען שאחריות הצבא והשב"כ גדולה הרבה יותר. ומי הוא "אבי הקונספציה"? האם הוכתבה לשב"כ ולצה"ל על ידי נתניהו, מלמעלה, כשאפשר הזרמת מאות מיליוני דולרים לחמאס וסחר נרחב עם הרצועה, והעדיף "הכלה" על פני הכרעה, שקט על פני התלקחות, גם בעזה וגם בגבול לבנון? או שמא הקונספציה פעפעה מלמטה למעלה - מהערכות מודיעין ועיסוק פסול של הצבא במדיניות, עיוות פתולוגי של תמונת המציאות בידי גורמי המודיעין, כדי שתתאים לתיאוריה של "חמאס מעוניין בהסדרה" ו"יש רק פתרון מדיני"? זו הקונספציה שהביאה ללחץ של צה"ל לשפר את תנאי החיים בעזה כדי "שיהיה להם מה להפסיד".
כך מתקיים גם מאבק על הנרטיב: האם הסרבנות הממארת וההמרדה ל"הפסקת התנדבות" הן שקירבו אלינו את אסון 7 באוקטובר, או שמא עצם הניסיון לרפורמה משפטית הביא בהכרח להחלשת הצבא באמצעות המחאה? זהו מאבק על התודעה, המנסה לגרום לכך שבהיסטוריה יהיה כתוב שהממשלה, לא המחאה והסרבנות, המיטו עלינו את האסון.
אינני יודע אם בכך באמת עוסקת "הפרשה" החדשה. אבל אין לי ספק ששום מסמך שנגרס, תמליל שיחה ש"תוקן" או פרוטוקול שזויף אינו יכול – ולא יוכל – לשנות את מה שיהיה כתוב בהיסטוריה על המלחמה הנוכחית. כי במציאות חיינו – כל שיחה סודית מוקלטת, ולא פעם אחת. וכל מסמך או פרוטוקול או תמליל יש לו עוד הרבה עותקים, רשמיים ושאינם. חוקיים ובלתי חוקיים.
גם אם הקמת ועדת החקירה הממלכתית תידחה בעוד שנה, וגם אם אלף בעלי טורים ועיתונאים ופרשנים ומומחים יחרצו משפט כבר עכשיו, כששום דבר באמת עוד לא ברור – בהיסטוריה יהיה כתוב כי במחדל 7 באוקטובר אשמה (אשמה, לא רק "נושאת באחריות") כל הצמרת המדינית של ישראל, מראש הממשלה וכל שריו, והכנסת שלא פיקחה, וכל המטכ"ל של צה"ל והשב"כ. וגם התקשורת, שהדהדה את שקרי הקונספציה והעצימה אותם ושטפה את מוחות הציבור - ובמעגל שוטה וחוזר - גם את מוחותיהם של מקבלי ההחלטות בכל המוסדות. את ההיסטוריה הזאת כבר לא יהיה אפשר לזייף.
התרעות פיקוד העורף