לא צריך לכתוב את זה בפעם המאה, אמסטרדם היא גן עדן. אורות צבעוניים נשפכים מעל התעלות, העיר מלאה אנשים מחויכים שמתמסרים לעדינות של עיר שמאפשרת להיות חופשי. אבל הביקור שלי ל-24 שעות הפך לתיעוד של עדויות, שבו כל אחת, הופכת יותר ויותר מזעזעת. אחרי עשרות עדויות ששמעתי מאוהדי מכבי תל אביב, כל אחד מהם נראה לי כאילו הרגע ירד מאיזה סרט שצולם בעיר הזו, אבל במאה אחרת ותקופה חשוכה הרבה יותר.
כששמעתי על האירועים האלימים, לא האמנתי שאותה עיר של שלווה, של אמנות, של מים ופרחים, הפכה להיות עיר אחרת, לא אותה אמסטרדם שזכרתי. זה התחיל עוד בנמל התעופה, כשראיתי קבוצות של ישראלים שהיו נראים כמו פליטים במובן הכי עגום של המילה – עייפים, מותשים, חלקם עם חתכים קלים בידיים וברגליים, כולם עם מבט אחד: מבט של פחד.
אחרי כל הסיפורים האלו, ניסיתי לנשום, לראות את אמסטרדם כפי שהיא נראית מהרחוב – ואין מראה של משטרה. לא מצליחים למצוא אפילו שוטר אחד. הרחובות הריקים, השקט הזה, רק הדגישו את הניתוק בין התיירים הישראלים לבין העיר, שכאילו לא מודעת לאסון שהתחולל ברחובותיה.
בסופו של יום, או ליתר דיוק, הלילה, אני ישבתי בלובי של מלון מקומי, מדברת עם כמה אוהדים שהחליטו להישאר שם עד טיסתם בחזרה ולא לצאת מהחדר. עיניהם עייפות, סיפורי הפחד רק מתחזקים, וההבנה שאמסטרדם כבר לא תהיה אותו המקום שהם חלמו עליו, נשארת איתי.
התרעות פיקוד העורף