האופוזיציה נכשלה כישלון מהדהד הן במבחן התוצאה והן במבחן הדרך. היות שמנהיגי האופוזיציה, יאיר לפיד ובני גנץ, הם האחראים הישירים לכישלון זה, עליהם ללכת הביתה ולתת לאחרים להחליפם במאבק להפלת ממשלת נתניהו. במאמר זה אנתח שתיים מהטעויות הגדולות שעשתה האופוזיציה בשנה האחרונה, ושבגינן הקואליציה הכושלת הזו עולה כפורחת מבחינה פוליטית, והימין גם ככל הנראה ינצח בבחירות הבאות בצורה זו או אחרת.
הצטרפותו של סער לקואליציה היא לא הצלחה של נתניהו אלא כישלון של גנץ ולפיד. רבים מתומכי האופוזיציה תקפו את סער בחמת זעם, אבל את חיצי הביקורת שלהם הם היו צריכים להפנות למנהיגיהם הפוליטיים. ראשי האופוזיציה לא הבינו שאחרי 7 באוקטובר החליט סער לזנוח את מחנה הרל"ביזם ולחזור לשורשיו הימניים, אף שהוא אמר זאת באופן פומבי ומפורש. ועדיין, אפשר היה לשמור את סער באופוזיציה לו היו לראשי האופוזיציה כישורים פוליטיים כלשהם.
כך למשל, היות שסער היה נחוש להשפיע על מהלך המלחמה, גנץ היה יכול לאפשר לו להצטרף לקבינט המלחמה. אבל גנץ רצה לשמור את קבינט המלחמה כמועדון סגור לגנרלים, אז הוא הטיל וטו על הצטרפותו של סער. "אם זה לא שבור, אל תתקן", הוא הסביר אז. אני מניח שעכשיו, אחרי שהוא עצמו עזב את קבינט המלחמה ואת הממשלה, וסער הצטרף לממשלה ולקבינט במקומו, גנץ אולי כבר חושב שזה שבור.
גם אחרי שעזב את הקואליציה והתפצל מגנץ, סער היה יכול להישאר באופוזיציה אם היה לו עם מי לעבוד. אבל אין אופוזיציה מאורגנת, כל מפלגה פועלת בדרך שלה, ואף אחת מהן לא מנסה אפילו לאתגר את יציבות הממשלה. הוא ניסה לארגן שיתוף פעולה בין כל מנהיגי האופוזיציה – גנץ, לפיד, אביגדור ליברמן ואפילו נפתלי בנט – אבל כל אחד מהארבעה רצה להבטיח תחילה שהוא זה יעמוד בראש המחנה המאוחד אחרי הפלת נתניהו - וסער הבין שהם לא מתכוונים לפעול יחד באופן רציני להפלת הממשלה. ואז הגיעה הפגרה, ואף אחד ממנהיגי האופוזיציה אפילו לא טרח לדבר עימו, אז הוא הבין שמהאופוזיציה הזו לא תבוא הישועה, ושלנוכח מצבו בסקרים - כבר עדיף לו להשפיע מבפנים בתור שר הביטחון.
ואפילו אחרי שהחליט לוותר על תיק הביטחון, גנץ ולפיד לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות, ובמקום לנסות לחלץ אותו מזרועותיו של נתניהו, הם המשיכו לתקוף אותו. סער הבין שאין לו יותר מה לחפש במחנה האופוזיציה. עכשיו הוא חבר ממשלה, בדרכו חזרה לליכוד, וממשלת נתניהו איתנה מבחינה פוליטית הרבה יותר מאשר ביום הקמתה, וזאת חרף כישלונה להעביר את הרפורמה המשפטית, חרף המגה־מחדל של 7 באוקטובר וחרף ניהול המלחמה הכושל.
הטעות השנייה של האופוזיציה מצויה בהתנהלותה מול החרדים. כדי להקים ממשלה בישראל צריך קואליציה עם חרדים או קואליציה עם ערבים או ממשלת אחדות לאומית. מדובר בנתון פוליטי ידוע ומוכר, אבל מנהיגי האופוזיציה מתנהלים כאילו מעולם לא שמעו עליו. לממשלת אחדות לאומית בראשות נתניהו הם כמובן לא מוכנים להצטרף, כי הם פוסלים אותו באופן פרסונלי, ולדרישות הפוליטיות של הערבים הם לא מוכנים להיענות (בכל מקרה, אחרי 7 באוקטובר יהיה קשה מאוד להקים ממשלה שנשענת על מפלגות ערביות). כלומר, המפלגות החרדיות הן השותפות האפשריות היחידות (!) להקמת ממשלה ללא נתניהו.
אז מה עשו הגאונים הפוליטיים שמנהיגים את האופוזיציה? הפכו את סוגיית גיוס חרדים לצה"ל לדגל המרכזי של האופוזיציה. הבנתם הפוליטית כה דלה, עד שהם באמת מאמינים שאם הקואליציה לא תצליח לחוקק חוק שפוטר חרדים מגיוס, אז המפלגות החרדיות יפילו את הממשלה. כלומר, הם הכינו תוכנית פוליטית שמבוססת על חלומות באספמיא. מנהיגי האופוזיציה החליטו לצאת למאבק שקשה מאוד לנצח בו, אבל את הסיכוי לשבת עם החרדים בממשלה בלי נתניהו הם כבר הפסידו. נתניהו לבטח מחכך ידיים בהנאה לנוכח החובבנות הפוליטית של יריביו.
האופוזיציה עשתה טעויות פוליטיות גדולות נוספות בשנה האחרונה, אבל שתי הטעויות שנבחנו לעיל מלמדות על הכשל היסודי של מנהיגיה – חוסר הבנה מוחלט בפוליטיקה דמוקרטית. בפוליטיקה צריך להתמקד במטרה גדולה אחת או שתיים, ולדעת לוותר בנושאים אחרים כדי להשיג זאת. מנהיגי מפלגות האופוזיציה אומרים, ובצדק, שממשלת נתניהו היא ממשלת חורבן ושחייבים להפיל אותה בכל מחיר, אבל בפועל הם לא מוכנים לשלם שום מחיר פוליטי כדי להפילה. למעשה, האופוזיציה לא מוכנה לוותר בשום נושא כדי להקים ממשלה חלופית עכשיו או אחרי הבחירות הבאות.
אם גנץ, לפיד וליברמן היו מצטרפים לממשלת אחדות רחבה, ספק אם נתניהו היה מצרף את בן גביר לממשלה, וודאי שמשקלו של הימין הקיצוני בקואליציה היה בטל בשישים.
ואם כל זה לא מספיק גרוע, אז בשנתיים האחרונות הפכו מנהיגי האופוזיציה לשלוחה של הקפלניסטים הקנאיים ביותר. אין פעולה קיצונית שתינקט במחאות השונות של הקפלניסטים נגד הממשלה, שגנץ ולפיד יגנו בכל פה. אין פלא אפוא שהאופוזיציה מצליחה להיכשל גם אל מול הממשלה הגרועה בתולדות ישראל.
מאז 7 באוקטובר האופוזיציה לא הציגה שום חזון מדיני. אפילו גישה אסטרטגית שונה למלחמה היא לא טרחה להציע. כל ההתנהלות הפוליטית של מנהיגי האופוזיציה בתקופה זו הייתה "מה שנתניהו תומך בו, אנחנו נהיה נגד, ומי שמתנגד לנתניהו, אנחנו נהיה בעדו". כפועל יוצא, רבים ממצביעי הימין שעזבו את נתניהו אחרי מחדל 7 באוקטובר, נואשו מהיעדר הדרך של גנץ ולפיד ומהתנהלותם הקטנונית, ושבו לתמוך בימין.
התרעות פיקוד העורף