מלחמת “חרבות ברזל” מציבה את חמאס באחת משעותיו הקשות ביותר, אם לא הקשה שבהן. הארגון נמצא בצומת דרכים אסטרטגי, שיקבע את מהלכיו ואת עתידו לשנים הקרובות. לפניו ארבעה אתגרים עיקריים.
על כן המתכונת שתתקבל בסופו של דבר תקבע מתווה שישראל תוכל איכשהו לעכלו, תחת מטרייתה של הרשות הפלסטינית. חמאס, יש להניח, יוכל לחיות עם השבת השליטה האזרחית ברצועה לרשות, מתוך תקווה שעם הזמן יוכל למסמס את שליטתה. חמאס, בדומה אולי לחיזבאללה, מבין היטב שעליו לשלם מחיר שלטוני בטווח הזמן המיידי, בתקווה לימים טובים יותר, מבחינתו.
מבחינה מסוימת, זהות המדינה המארחת של הנהגת ה”חוץ” עשויה לרמוז על הכיוון החדש. אין פירוש הדבר, אומנם, ניתוק הקשר עם איראן, אבל הארגון יצטרך להחליט אם ישוב לחיבור האב האידיאולוגי עם תנועת האחים המוסלמים, וכיצד ישפיע על דרכו אירוח טורקי, אלג’יראי או קטארי, שאליו תפנה הנהגת “החוץ”.
ישראל היא כמובן שחקן מפתח בעניין. מתווה השליטה ברצועה ישליך על האופן שבו ינסה חמאס לשקם את כוחו. יש לזכור שממשלת ישראל פעלה במלוא הקיטור בשנים האחרונות למניעת כל התקדמות לעבר פתרון שתי המדינות. חמאס מילא בהקשר זה תפקיד משמעותי, שכן שליטתו בשטח אפשרה לישראל לדחות כל ניסיון להחיות תהליך מדיני.
מבחינה זו, 7 באוקטובר פגע קשות בערכו של חמאס מבחינת המדיניות של ישראל. אין צפי שעמדת ישראל בעניין מדינה פלסטינית תשתנה, הגם שיש לשקלל כעת את ממשל טראמפ השני. ועדיין קשה ומוקדם מדי להעריך איך הדברים ישפיעו על מעמדו ועל סיכויי השתקמותו של חמאס.
התרעות פיקוד העורף