איך זה נתפס בכלל שאלפי צופים מתקבצים מיוזמתם לתוך אירוע שכולו תרבות, מוזיקה ואהבה, תוך שהם יודעים שבוודאות כזו או אחרת מישהו עלול לירות עליהם טילים במהלך המופע? ואז כל מה שיגן עליהם הוא ידיים שיונחו לצידי הראש?
זאת מציאות מעוותת. מטורללת. לא נורמלית בעליל. והעובדה שהפסטיבל מתקיים בכל זאת, ואלפי האנשים מתעקשים לפקוד אותו, מנרמלת אותה. מה שמעלה שאלה עקרונית, שלא מפסיקה להטריד אותי בשנה האחרונה. האם אותו נרמול, וההתעקשות לקיים אורח חיים שגרתי ככל האפשר, גם על רקע הטרגדיות והסערות שפוקדות אותנו, הם דבר חיובי?
על פניו, ברור שכן. היכולת הישראלית להמשיך לחיות כרגיל, כולל קיום של פסטיבלי מוזיקה, מעידה על חוסן. על תאוות חיים, בניגוד לקידוש המוות. וגם על סוג של אופטימיות ותקווה. אלמנטים שאויבינו לא ממש נהנים לראות. אבל מהעבר השני, הגמישות הישראלית המטורפת הזאת, שבמסגרתה כולנו יודעים לרקוד גם מעל ההריסות, מאפשרת את המשך הטירוף. כלומר, הנרמול מאפשר את קיום הלא נורמלי. וגורם לנו לקבל בהכנעה גם תרחישים לא סבירים, בלי להתקומם. למשל, המשך המלחמה כבר למעלה משנה, בלי שסיומה נראה באופק, או שיעדיה ברורים ומציאותיים.
ואותה אמביוולנטיות הוסיפה ללוות את החוויה שלי לאורך כל הפסטיבל (שהיה בסך הכל אירוע מענג ומשחרר). כך, למשל, המלחמה החריבה לחלוטין את היכולת של מנהלי הפסטיבל להביא אליו אומנים מחו"ל - מה שהיה לאורך שנים ארוכות גולת הכותרת של פסטיבל הג'אז האילתי, וההצדקה המרכזית לקיומו. כי הרי את האומנים המקומיים אפשר לראות בכל זמן ובכל מקום אחר.
לאור הנסיבות, הפסטיבל הנוכחי התבסס רק על אומנים כחול־לבן. ושוב, מצד אחד זה מובן לגמרי. ומהעבר השני, כשאתה נמצא בנמל אילת, הלוקיישן הנצחי של הפסטיבל, שטוף זיכרונות מהופעות חו"ליות גדולות שראית שם לאורך השנים, אתה מבין פתאום - באופן מוחשי עד כאב - את מצבנו האמיתי כרגע. עם לבדד ישכון.
הדואליות הזאת באה לידי ביטוי גם באילת עצמה. העיר הייתה מלאה עד גדותיה באורחים לאורך כל סוף השבוע. מציאת מקומות לינה הפכה למלאכה מאתגרת; וכך גם איתור שולחן פנוי בכל מסעדה בעיר. שלא לדבר על מקום חניה באתרים המרכזיים. ועדיין, האווירה הכללית הייתה רחוקה מרוח החופש והעליצות שמאפיינת את אילת בזמנים רגילים. בטח של פסטיבל. לפעמים היה נדמה לי שכולנו, כל מי שהגיע לסוף השבוע הזה, חיים בתוך שיר של משינה - מרגישים כמו תאונה, אבל ממשיכים להתנהג רגיל. שלא לומר, מתעקשים להתנהג רגיל.
באותו ליל חמישי, אחרי ההופעה המעולה של מארינה מקסימיליאן, חזרנו ליחידה שבה התגוררנו בעיר. ואת שנתנו השלווה קטעה אזעקה מצווחת, ששילחה אותנו בחמש בבוקר אל החדר המוגן ששימש גם את דיירי היחידות הצמודות. במהלך 10 הדקות שבהן שהינו שם, כל אחד מצא נימוקים ל"למה טוב שהאזעקה הגיעה דווקא עכשיו". אנחנו שמחנו מכך שהיא לא הרסה הופעה. קבוצת צוללנים בירכה על העובדה שלא קטעה להם את צלילת הבוקר. ומשפחה עם שלושה ילדים בדקה באיזו שעה נפתח הקניון. נרמול הטרלול נמשך.
על הסכין
ועוד מהטרלול: באחד מחופי העיר ישבנו לצד שני גברים באמצע החיים. התברר שהגיעו לשמוע ג'אז ולהירגע מהמציאות שבה הם מתגוררים בקיבוץ בגליל העליון שלא פונה ומופגז בלי הפסקה. בסוף הם חטפו אזעקה. “אבל כל זה שטויות", סיכם אחד מהם. “את הפוסט־טראומה שלי חטפתי בכלל מהשירות ברצועת הביטחון בשנות ה־90". פרופורציות.
התרעות פיקוד העורף