הראיונות איתו לא מצליחים לחורר את קליפת השטות ולא מעלים דליי הגות מבאר עמוקה. בלוריתו המנופחת, הזקן הצרפתי, הבגדים השחורים שבהם הוא עוטף את גוציותו החדשה ותפקידו החדש כאב לתינוק שהוא מתנהג כסבו, מסגירים את הספר הקריא, אך האפיזודי, הקלוש, נטול העומק והדל בחשיפה ובאמירה מקורית.
בהמשך מדלג פצ'ינו בקוצר רוח בכרוניקה של סרטיו. הוא מתעכב בהרחבה ניכרת על "פני צלקת" וטוני מונטנה. ניכר בו שמונטנה חשוב לו כמעט כמו מייקל. אלה עולמות קולנועיים שונים, אבל פצ'ינו נהנה לכתוב על התפקידים שעשו אותו. ההיררכיה המנחה אותו אינה ברורה, כמו גם העדפותיו ובחירתו להישאר אנונימי ומסתורי. אוטוביוגרפיה אמורה לגלות משהו על מחברה. היא צריכה להיות יותר מסך כל הדמויות ששיחק.
התרעות פיקוד העורף