גיל 84 כתב אל פצ'ינו אוטוביוגרפיה בשם "Sonny Boy". בזקנתו הפך פצ'ינו, אחד השחקנים הגדולים של זמננו, לזחוח, קל דעת ומנסה להתנער מהישגיו המיתולוגיים במשיכת כתף, בלי לוותר על מנת הכבוד המגיעה לו.
הראיונות איתו לא מצליחים לחורר את קליפת השטות ולא מעלים דליי הגות מבאר עמוקה. בלוריתו המנופחת, הזקן הצרפתי, הבגדים השחורים שבהם הוא עוטף את גוציותו החדשה ותפקידו החדש כאב לתינוק שהוא מתנהג כסבו, מסגירים את הספר הקריא, אך האפיזודי, הקלוש, נטול העומק והדל בחשיפה ובאמירה מקורית.
כמו מישהו המדלג על סלעים בולטים בנחל שהוא חוצה בניסיון להישאר יבש, כותב פצ'ינו רק על מה שלא מצריך חפירה עמוקה, כמי שהחליט להשאיר את האניגמה על כנה.
חלק מהסיפורים אנחנו מכירים, ואת התחושות המעטות שהוא מפזר בקמצנות לעבר דיאן קיטון, אהובתו לעיתים, טיוזדיי וולד שקדמה לה כמו גם ג'יל קלייבורג, הוא מוסר בגרסה של שבועון מרכולים.
זה מאכזב, כי מדובר במי שהיה מייקל קורליאונה, פרנק סרפיקו, טוני מונטנה, קולונל סלייד ואייקונים אחרים. הוא היה מועמד תשע פעמים לאוסקר וחשב שיתפקע מכעס אלמלא זכה בפרס עבור "ניחוח אישה".
פצ'ינו כותב כמי שאינו רוצה להשאיר עקבות. בעוד השניים מוצגים תמיד כלורל והארדי של המאפיה האיטלקית וחברים מהמולדת הישנה, מזכיר פצ'ינו את רוברט דה נירו פעמיים בערך.
מי שהרשימו אותו הם מריו פוזו ופרנסיס קופולה, יוצרי "הסנדק". השאר הם ספינות שחולפות על פניו בערפל. זה מאכזב, משום שבסוף הספר מרגיש הקורא שפצ'ינו בחר שלא להתאמץ ולא לשנס מותניים ולהשאיר מסמך שהוא הגרסה האולטימטיבית של אחת הקריירות המפוארות בקולנוע.
זכותו כמובן, אבל עבור מי שראו אותו נעלם ונמוג בפרסונה קלושה, זה פחות ממה שהגיע מפצ'ינו, שבמשך 50 שנות משחק, צרח, השתולל, גילם גנגסטרים פסיכוטיים, פושעים מורכבים, שוטרים ישרים ומושחתים ועשה שייקספיר בפארק.
"קראתי את הספר של מריו פוזו שהפך ללהיט ענק; זה יהיה הישג אישי גדול לכל מי שיהיה מעורב בהפיכתו לסרט. כאשר אתה שחקן צעיר אתה לא מתקרב לפרויקטים כאלה. לקבל תפקיד שולי בכל סרט זה נס גדול. הזדמנויות כאלו אינן נקרות בדרכך".
"והנה פרנסיס קופולה, במאי צעיר ולא מנוסה, אומר לי ברצינות שהוא יביים את 'הסנדק'. הייתי משוכנע שהוא הוזה. ואז פרנסיס אומר לי שהוא רוצה שאשחק את מייקל קורליאונה".
"חשבתי שהוא השתגע. לא הייתי בטוח כלל שזה קופולה בטלפון. או אולי זה אני שעובר התמוטטות עצבים. במאי שמציע לך תפקיד בטלפון ולא דרך הסוכן שלך, זה מקרה של אחד למיליון. זה היה כה יוצא דופן, שלא לקחתי את ההצעה ברצינות, כי לא האמנתי. מי אני שהזדמנות כזאת תיפול לחיקי?".
"פרמאונט לא רצו שאשחק את מייקל קורליאונה. הם רצו את ג'ק ניקולסון. הם רצו את רוברט רדפורד. את וורן ביטי או את ראיין אוניל. פוזו כותב בספר שמייקל מכנה את עצמו 'האח החלש של המשפחה'. הוא אמור להיות קטן, עם שיער כהה, נאה עם תווי פנים עדינים, מי שאינו מאיים על אף אחד. הוא לא נשמע כמו השחקנים שהאולפן רצה לתפקיד. אבל זה לא אמר שזה אמור להיות אני".
"פרמאונט פסלו את כל השחקנים שפרנסיס רצה לסרט, כאשר הסוכן שלי, מרטי ברגמן, נתן לי בקבוק וויסקי (פחד טיסה) והעלה אותי על מטוס ללוס אנג'לס. הם דחו את ג'ימי קאאן ואת רוברט דובאל, שחקנים עם רקורד משובח בדרכם לצמרת. הם פסלו את מרלון ברנדו הגדול".
"לפני שנכנסתי לאודישן, פרנסיס לקח אותי למספרה, מכיוון שהוא רצה שתהיה לי תספורת אותנטית בסגנון שנות ה־40. הספר שמע שאנחנו מצלמים את 'הסנדק', לקח צעד אחד לאחור והחל לרעוד. בהמשך שמענו שהיה לו התקף לב".
"האולפן לא היה יכול לבחור קטע קשה יותר לאודישן מסצינת החתונה בתחילת הסרט. מייקל מסביר לחברתו קיי במה עוסקת משפחתו ומי השחקנים הראשיים בעסקי אביו. סצינה סתמית לאודישן, רק אני ודיאן קיטון יושבים ליד שולחן עלוב, שותים מים שאמורים להיות יין כשאני מסביר לה מנהגי חתונה סיציליאנית".
"לפני תחילת הצילומים נפגשתי עם אל לאטיירי 'הקטן', בחור נהדר ושחקן מצוין שנבחר לשחק את סולוצו. אל אמר לי: 'אתה חייב לפגוש מישהו. זה יעזור לך בתפקיד'. הוא לקח אותי לשכונה מחוץ לעיר. אל הכיר 'בחורים אמיתיים' והוא הראה לי אחד מהם. הוא לא עשה הרבה. רק היה עצמו".
"בימי הצילום הראשונים דיאן ואני צחקנו מעצמנו, נבוכים מסצינת הפתיחה בחתונה שכל כך שנאנו. על בסיס הסצינה הזאת בלבד היינו משוכנעים שלוהקנו לסרט הגרוע בכל הזמנים. בסוף היום חזרנו למנהטן והשתכרנו. היינו משוכנעים שהקריירות שלנו גמורות. לפי שמועה שהסתובבה באתר הצילומים, עמדו לפטר אותי מהסרט. אפשר היה לחוש בהאטת המומנטום כשצילמנו. אף אחד לא אוהב לצלם עם אדם מת".
"כולם הרגישו אי־נוחות גדולה. לא רק אותי עמדו לפטר, גם את הבמאי. הטענה נגד פרנסיס הייתה בחירתו בי. הוא היה אחראי להשתתפותי בסרט".
"הייתי חייב לדבר עם פרנסיס. הפרעתי לו באמצע ארוחת ערב עם אשתו, ילדיו וחברים. כשניגשתי לשולחן שלו, הוא אמר לי, 'אני רוצה לדבר איתך רגע'. הוא לא הזמין אותי לשבת איתם. תהיתי מה הוא עושה".
"הוא חתך את הסטייק שלו והביט בי כמו בשחקן מסכן שבא לבקש טובה. עמדתי כמו עציץ ליד השולחן עד שפרנסיס אמר: 'אתה יודע כמה אתה חשוב לי, כמה אמון יש לי בך'. זה היה אחרי עשרה ימי צילום. פרנסיס אמר: 'זה לא עובד'. הרגשתי את המילים בתחתית בטני. אמרתי לו: 'מה אנחנו עושים כאן?'. הוא אמר: 'ערכתי סצינות שצילמנו ואני מציע שתצפה בהן בעצמך. אני חושב שהן לא עובדות. אתה לא עובר'.
"כדי להציל אותי (ואותו) הקדמנו את צילומי הסצינה במסעדה שבה הורג מייקל את סולוצו ומקלאסקי. היה צורך בסצינה שתראה שאני מסוגל להיות מייקל, אחרת יפטרו אותי. סטרלינג היידן ואל לאטיירי עזרו לי לעבור את המבחן. הם הכתיבו את הטון ועודדו אותי. הייתי אמור לירות בהם, לרוץ מהמסעדה ולקפוץ לתוך מכונית נוסעת. לא היה פעלולן והייתי צריך לרוץ ולקפוץ בעצמי. קפצתי ופספסתי את המכונית. שכבתי על גבי בתעלת ניקוז של כביש ווייט פליינס לברונקס, והבטתי בשמיים. נקעתי את הקרסול ולא יכולתי לזוז".
"לפני הסצינה הראשונה שלי עם ברנדו בבית חולים, פרנסיס הציע שנאכל צהריים יחד. שנתוודע אחד לשני. ברנדו ישב על מיטת בית חולים ואני ישבתי מולו. הוא שאל: מאיפה אני? כמה זמן אני שחקן? הוא אכל עוף קאצ'טורה עם הידיים. ידיו היו מכוסות רוטב אדום. גם פניו. רק על זה הצלחתי לחשוב. לא שמעתי מה הוא אמר, הייתי מרותק לדמות המוכתמת באדום מולי. הוא דיבר ואני הייתי מהופנט. ואז הוא מרח את ידיו על סדין בית החולים הלבן ברוטב אדום בלי לשים לב. בסוף הארוחה ברנדו הביט בי בעיניים חומלות ואמר: 'טוב, בחור, אתה תהיה בסדר'".
"חשוב להסביר כמה קשה ומאתגרת הייתה הפקת 'הסנדק'. בדרכי הביתה מאתר הצילומים שמעתי קול בכי, מהסוג שאתה מצפה לו בבית קברות. חיפשתי מאיפה זה בא. ראיתי את פרנסיס קופולה יושב על מצבה ומייבב כמו תינוק. בכי קורע. ניגשתי אליו ושאלתי, 'פרנסיס, מה קרה?'. הוא ניגב את עיניו בשרוול, הביט בי ואמר: 'הם לא מרשים לי לצלם שוט נוסף'".
"אחרי 'הסנדק' הציעו לי לשחק את האן סולו ב'מלחמת כוכבים'. הלכתי לאודישן ושיחקתי קטע מהסרט. נתתי את התסריט לחברי הטוב צ'רלי לוטון ואמרתי, 'צ'רלי, אני לא מבין מה הסרט הזה מביע'. הוא צלצל אליי ואמר: 'גם אני לא'. לכן לא השתתפתי בסרט. במהלך השנים סירבתי לאינגמר ברגמן, ברנרדו ברטולוצ'י, פליני, פונטקורבו. מישהו מבין מה זה לסרב לבמאים כאלה? יותר מכל דבר אחר בליבי, רציתי לעבוד איתם. לא סירבתי להם, אלא לסרטים שהם הציעו לי. התפקידים לא דיברו אליי".
"הציעו לי את התפקיד של בילי הנער ב'פט גארט ובילי הנער', שביים סם פקינפה. אהבתי את פקינפה. אחד הבמאים הגדולים אי פעם. אתם יכולים לתאר לעצמכם סרט שבו תהיה לי לזכות לשחק עם בוב דילן? מי לא רוצה לגלם את בילי הנער? חששתי שפקינפה ואני נהיה שיכורים כל הזמן".
"מריו פוזו היה מישהו שסמכתי עליו שיאמר לי אמת. לילה אחד מריו ביקש ממני לפגוש אותו בבר. הוא רצה לתת לי לקרוא תסריט שעליו עבד: 'הסנדק 2'. הוא העביר לי עותק כדי שאוכל לקרוא אותו בזמני החופשי בביתי. הוא נתן לי זמן לחשוב על ההצעה כבדת המשקל, האם אני רוצה לשוב ולשחק את מייקל קורליאונה עם כל מה שנגזר מזה".
"לפני שהתחלתי לקרוא אמר מריו ביושרה אופיינית: 'זה זבל. אני לא חושב שזה תסריט טוב. אבל אמרו לי לתת לך אותו. אני רוצה שתדע למה זה קורה'. אמרתי תודה וקראתי. מריו צדק. אני לא יכול להסכים. 'זה' לא שם".
"ניסו לפתות אותי בכסף. ההצעות החלו לתפוח. קודם 100 אלף דולר, אחר כך 200 אלף דולר. בסוף הם הגיעו ל־600 אלף דולר. זה היה כסף אמיתי בזמנו. ישבתי עם מרטי ברגמן. 'אל, מה בעניין "הסנדק 2"?'. זה תמיד תלוי בתסריט, אמרתי. מרטי פתח מגירה בשולחן שלו, הוציא קופסת פח ואמר לי: 'אל, מה אם אומר לך שיש מיליון דולר מזומן בקופסה?'".
"בינתיים כהרגלו, פרנסיס התעצבן. 'מה אתה עושה? אתה מעכב אותי'. אמרתי: 'אני לא מעכב אותך. אני רוצה תסריט יותר טוב'. צ'רלי ואני טסנו לסן פרנסיסקו ולקחנו חדר במלון 'פיירמונט'. חדר ב'פיירמונט' זה קסם. שכתבנו את התסריט, דיברנו עם פרנסיס ושכתבנו שוב וחוזר חלילה שישה ימים ולילות".
"'הסנדק 2' הוא על מייקל אחר. בסוף חלק 2, מייקל כה עצור ומסוגר שהוא כמעט מומיה. כדי להגיע למקום הזה היה עליי להתחבר למקום שבו עזבתי את מייקל בסוף הסרט הראשון. המקום שבו הוא הופך לדמות מאיימת שאנשים עומדים בתור כדי לנשק לו את הטבעת. בסוף 'הסנדק' מייקל מקרין צינה, מי האיש הזה? אני לא רוצה להתקרב אליו".
"מייקל קורליאונה היה אדם שקשה היה לחיות איתו, היה קשה לי למצוא לו מקום בנשמתי. לכן הרגשתי יותר ויותר לבד, סגור ומבודד. לא ידעתי אז מה היה פשר התחושה הזאת, ואינני יכול להבין אותה 50 שנה אחרי. גם הדינמיקה עם פרנסיס הייתה פחות ידידותית, כאילו שכולנו נדבקנו במלנכוליה המורבידית של מייקל. אינני יודע אם הגבתי למסרים שהגיעו מפרנסיס או אם הוא הגיב לי. הכל היה קודר כל כך ולפעמים פידבק מסתובב בלולאות, במיוחד במחוזות נפש קיצוניים".
"נותרתי ללא כסף. גם פרנסיס התרושש. שנינו היינו זקוקים לזריקת מזומנים. כך נולד 'הסנדק 3'. חשבתי שזה יהיה אתגר מעניין לנסות למצוא את מייקל 20 שנה אחרי סוף הסרט השני".
"לזכותם, קופולה ומריו פוזו כתבו מה שחשבתי שהיה תסריט טוב מאוד. תסריט שבו מייקל נוסע לוותיקן לחקור את הרצח של טום הייגן, הדמות שרוברט דובאל שיחק. בתסריט שקראתי מייקל נרצח על מדרגות כנסייה".
"הוא מתגלגל במדרגות עד שהוא מגיע לתחתיתן. קיי, אשתו לשעבר, רצה אליו. היא מסתכלת בפניו ושואלת אותו, 'מייקל, אתה הולך למות? אתה גוסס?'. מייקל מסתכל עליה ועונה 'לא', ואז הוא מת. סוף פנומנלי. חזרה מבריקה ל'הסנדק' הראשון, מייקל מסיים את חייו עם שקר אחרון לקיי".
"מסיבות שמעולם לא הבנתי, דובאל סירב לחזור לסרט השלישי. אולי הרגיש שלא קיבל את תשומת הלב שהגיעה לו בסרטים הקודמים. הסוף שכה קסם לי היה צריך להשתנות. מייקל ימות מזקנה, בבדידות, אחרי שבתו מרי נהרגת בניסיון ההתנקשות בחייו. וינונה ריידר אמורה הייתה לשחק את מרי, אבל כאשר הגיעה לרומא, היא הייתה תשושה ומפורקת. סופיה קופולה שיחקה במקומה".
בהמשך מדלג פצ'ינו בקוצר רוח בכרוניקה של סרטיו. הוא מתעכב בהרחבה ניכרת על "פני צלקת" וטוני מונטנה. ניכר בו שמונטנה חשוב לו כמעט כמו מייקל. אלה עולמות קולנועיים שונים, אבל פצ'ינו נהנה לכתוב על התפקידים שעשו אותו. ההיררכיה המנחה אותו אינה ברורה, כמו גם העדפותיו ובחירתו להישאר אנונימי ומסתורי. אוטוביוגרפיה אמורה לגלות משהו על מחברה. היא צריכה להיות יותר מסך כל הדמויות ששיחק.