צה"ל מתמודד יותר משנה עם שבע חזיתות קשות, מורכבות ופעילות. לכן מדהימים האנרגיה, הזמן והמשאבים שמשקיעים בצבא ובמשרד הביטחון בניהול חזית נוספת פעם אחר פעם. מערכה שאותה הם מנהלים בעקשנות ובדבקות מול משפחות שאיבדו את בניהן.
כך למשל הקרב מול משפחתו של רס"ן (במיל') אסף דגן ז"ל, שעתרה לבג"ץ בדרישה להורות לצה"ל לקבור את בנה בקבורה צבאית. דגן ז"ל, נווט קרב בחיל האוויר, שם קץ לחייו לפני קצת יותר מחודש. הוא שירת 15 שנה בקבע, אחר כך בשירות מילואים בחיל האוויר, ב־8200 וביחידה נוספת במקביל, בתפקיד שאסור בפרסום.
ב־2023 הוא שירת 140 יום במילואים, מרביתם במלחמה, ועוד 50 יום ב־2024. למעשה, בשלוש השנים שחלפו מאז השתחרר מהצבא לא עשה דבר בחייו מלבד מילואים. המשפחה מספרת שהפסיק לתפקד, התרחק מכולם, עבר מדירה לדירה, לא הצליח לעבוד.
האם מירי תיארה איך בשלוש השנים שחלפו הפגיזה בפניות את כל מי שהיה מוכן לשמוע ואת כל מי שלא (וכאלה היו רבים) בצה"ל, במשרד הביטחון, עמותות וחברי כנסת. היא התחננה והתריעה שמצבו של אסף הולך ומתדרדר. הוא התבודד והזניח את עצמו. היא אמרה להם שהיא מפחדת שיתאבד. אמרו לה שהוא צריך לפנות בעצמו ולבקש עזרה, ולא היא בשמו.
המשפחה גם טענה בתוקף שדגן זומן במסרון בוואטסאפ למילואים, והיה בדרכו למשמרת בבור בחיל האוויר בקריה ביום שבו שם קץ לחייו, ולכן, ובשל כל אלה, על הצבא לקיים קבורה צבאית.
צה"ל ומשרד הביטחון נעמדו על רגליהם האחוריות. בשום פנים ואופן לא. תגובת המדינה בדיון בבג"ץ הפתיעה אפילו את השופטים: "הזכות לקבורה צבאית שמורה לחיילים ולאנשי כוחות הביטחון. החוק לא מקנה שיקול דעת ביחס לקביעת זכאות לקבורה צבאית למי שאינו נכנס בגדרו".
צה"ל טען שרק לראש אכ"א יש שיקול דעת במקרים חריגים ולא לשר הביטחון. זה פשוט לא נכון. החוק בהחלט מאפשר לשר הביטחון את היכולת להורות על קיום קבורה צבאית. הם גם טוענים שאין בידיהם ראיות עובדתיות שהיה בדרכו למילואים. שמסרון שקיבל בוואטסאפ שמזמנו לשירות, אינו הוכחה לכלום, אבל המשפחה מחזיקה בידיה מסרונים שקיבלו חיילי מילואים שזומנו בדיוק כך למילואים.
יותר מכך, נציג הצבא טען בדיון שבין חפציו של אסף "נמצא מכתב המלמד על כוונותיו". או בשפה פחות יפה רוצים לומר – אסף תכנן מראש לשים קץ לחייו, ולא התכוון להגיע למילואים, ולכן הטיעון שהיה בדרכו לקריה אינו תופס, כי לא היה בשירות.
התרעות פיקוד העורף