לאחרונה תקפה אוקראינה, גם היא נואשת, את רוסיה הנואשת, בטילים שסופקו על ידי ממשל ג'ו ביידן. גם שם נואשים אחרי מפלות באפגניסטן, ישראל ואוקראינה, ואחת פנימית מול דונלד טראמפ. טילים אמריקאיים לאוקראינה, ששיגרה אותם לרוסיה, הם רעיון אמריקאי מגונה ומסוכן, שגרם לתגובה רוסית מגונה ומסוכנת גם היא.
"תבינו", הסביר פוטין מדוע שינה את הדוקטרינה הגרעינית של רוסיה, "אם ירי טילים מבוצע בסיוע של מעצמה גרעינית אחרת, תגובה היא דבר בלתי נמנע". כאילו, האם האיש הזה מאיים בפצצת אטום על קייב? מה שקורה בפועל הוא פינוי המוני של שגרירויות זרות ונהירה החוצה של כל מי שיש לו אפשרות להתמקלט ולהתמגן.
הרביעי בחבורת הנואשים בעלי הרעיונות המגונים והמסוכנים הוא בנימין נתניהו. גם הוא עדיין תקוע - לא לבלוע ולא להקיא - במלחמה רב־זירתית ומעוטת תוצאות, חרף ההסכם בלבנון, למעט מילוט מכלא והיאחזות בכיסאו כשהסוף נראה לעין.
לכאורה אין טעם לעסוק בטמטום המיניסטריאלי הזה. בפועל חייבים להביא בחשבון שאת הממשלה הזו מנהלים משיחיסטים שהם עצמם פצצות מתקתקות. כשאיתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' והפלנגות שלהם יגיעו לסף הייאוש, הם בהחלט עלולים להמר על ברירת שמשון, תשועת
הימן הוא שריונאי. לתפקידו כראש אמ"ן נכנס במרץ 2018, כשעד אז הוא מעולם לא נחשף לעבודה מודיעינית. בנובמבר 2018 נחת עליו כישלון המבצע בח'אן יונס (כבר היה מי שאמר שאלמלא נכשל המבצע אולי ניתן היה למנוע… וכו' וכו' דברי ניחומין ותסכולין). הימן לא היה ממש בלופ של התכנון הבסיסי. בהמשך הקריב הרמטכ"ל אביב כוכבי שעיר לעזאזל (תא"ל ג') עבור כולם.
בימים האלה, אחרי שכבר השתפשף בראשות אמ"ן, מצופה מהימן להבין ולתכלל את פעולת כל גלגלי השיניים הפועלים בסכסוך המזרח־תיכוני. בשבוע שעבר הסתבר שהימן נואש עד כדי כך שהוא סבור שצריך לתקוף את מתקני הגרעין האיראני. עכשיו.
לצד מנהיגים ופאנליסטים נואשים יש המון אזרחים נואשים גם הם. לחלקם יש פתרונות שהם כלאחר ייאוש. ביניהם פרופ' בני מוריס, היסטוריון שהתהפוכות במזרח התיכון מתעתעות בתפיסת המציאות שלו. עד כדי כך שהוא מנהל עם הנכבה של מלחמת השחרור מערכת יחסים אקדמית פרוורטית (פעם הייתה נכבה, פעם לא ממש).
מוריס שואל ("הארץ") "האם ישראל עומדת להחמיץ את הזדמנות חייה – ומדובר באמת בחייה, בשרידותה של המדינה היהודית?". מדובר בהזדמנות לתקוף את מתקני הגרעין באיראן, עכשיו, ומוריס מסביר: "אם יהיה בידי איראן נשק אטומי, יהיה ביכולתה להשמיד את ישראל (...) ונשיא איראן לשעבר רפסנג'אני תיאר את ישראל כמדינה של פצצה אחת".
בתשובה לעצמו מוריס מעריך כי "ביידן מנע מישראל לתקוף, אז כנראה עמדה אפשרות כזו בפני ישראל על הפרק" (לא נכון). מדוע מנע? "ביידן נרתע וימשיך להירתע (…) למרות הבנתו שהימצאות פצצה איראנית תאיים על ישראל ועל העולם כולו (…) הוא פשוט לא בנוי לזה, כמו שהדמוקרטיות המערביות לא היו בנויות לתקוף את גרמניה במלחמת מנע כאשר התחמשה בשנות ה־30 של המאה שעברה".
המסקנה של מוריס היא לתקוף. עכשיו. הסיבה: "ישראל איננה ארה"ב. מדובר באיום קיומי. ייתכן שנתניהו חושב, מחמת נטייתו לדחיינות או פחדנות, שטראמפ מתאים יותר לתקיפת איראן ויאפשר תקיפת איראן ואף יגבה אותה (…) נראה כי ברגע מסוים במהלך הבחירות שלו טראמפ אמר כן לתקיפת הגרעין האיראני או רמז לכך (...). זה הרגע לתקוף ואולי הוא לא יחזור".
אם אני נתניהו, לא הייתי בונה על טראמפ. מאחר שגם לאיראנים יש מה לומר כאשר מאיימים לתקוף אותם. גנרל איראני הצהיר אחרי המתקפה האיראנית באפריל (שכשלה) כי "טהרן עשויה לשנות את הדוקטרינה הגרעינית שלה אם ישראל תפגע בתגובה במתקני הגרעין ברפובליקה האסלאמית". מערכת הביטחון הבינה את הרמז ופגעה אחרי מתקפת אפריל רק במכ"ם ההגנה על נתנז בבסיס חיל האוויר באספהאן.
הנואש שלנו, נתניהו, נדחק בפגישה עם שוועת משפחות החטופים לעמדת התירוצים האפוקליפטיים ושלף משם את המשפט הבא: "האיראנים יטילו נשק אטומי על כולנו!". אז רק כדי לסדר את הפינה הבעייתית הזו, חייבים להבין ש"להטיל", משמעו ראש קרבי מותאם שעדיין לא קיים.
ככל שהמערב והוועדה לאנרגיה אטומית יודעים, אין כרגע היתכנות לפצצה עכשיו. עם זאת, הם אכן חונים על סיפה של פצצה, הודות לניהול הכושל תוך מהומה חרדתית שמחולל נתניהו מאז גילה את איראן כמבוע מייצר איומים, ואת החברה הישראלית כקרקע פורייה לקליטת פחדים.
התרעות פיקוד העורף