ז’בוטינסקי כותב עוד שכשלמד את דברי הרצל על ילדיו הקטנים הוא הגיע למסקנה אנושית כזו: “הרגשתי את אשר מרגיש לפעמים כל עסקן ציבורי, שאחרי הכל, ואפילו תהיה העסקנות הציבורית קדושה ככל שהיא, על כל תענוגותיה, הרי הדבר החשוב והאמיתי בחיים הוא למרות הכל הָנְס, פאולינה וטרודה הקטנה”.
והוא ממשיך: “התשובה של הקב”ה לכל התקוות האלה הן שתי ערימות עפר בבית העלמין בעיר צרפתית רחוקה”. ז’בוטינסקי מוסיף: “איני רוצה כלל לדבר על הנושא המר הזה. איך קרה הדבר? כיצד נתאפשר שהפרשה תסתיים כך בסופו של דבר? מי אשם? מה אשם?”.
אולי אפשר להבין לבד, ואולי מול אווירת השנאה לביבי, שהסירה כבר כל מסיכה כאילו היא רציונלית, כל ניסיון הסבר יעורר רק צווחות בתקשורת וברשת, שיאבדו כל רסן. האם הרצל היה פחות צודק ופחות מוערך, בגלל הילדים שלו? האם בגלל הילדים שלו אנחנו דוחים את הרצל? לא. איש אינו טוען כך.
התרעות פיקוד העורף