כל האירועים הבאים התרחשו בפרק זמן של שבוע אחד. באחד הערבים שבתי מעמל יומי בתל אביב בואכה הבית במודיעין. התיישבתי ברכבת, מוכן לעונג הפשוט והטוב של התחברות לאוזניות והתנתקות מהעולם באמצעות מוזיקה.

שלפתי באנחת רווחה את קייס הפלסטיק, והוצאתי מתוכו את שתי האוזניות האלחוטיות. אבל, אויה. אחת מהן לא עבדה והבהבה בשלל צבעים, תמיד סימן רע. חיפוש בגוגל העלה שהיא לא טעונה, בניגוד לאחותה.

לא הצלחתי להבין מה ההבדל, במה חטאתי וכיצד לכפר על החטא. אבל דבר אחד היה ברור לי לגמרי - הלך העונג. בסוף הרי אבין את הבעיה. אבל את הפעולה הפשוטה, המיידית, של התחברות לאוזניות, שהורגלתי לה מימי הווקמן של שנות ה-80, לא אוכל כרגע לבצע.

ממש למחרת, הסיפור חזר על עצמו בוורסיה אחרת. כצרכן מוזיקה פעיל זה כמה עשורים, תמיד היו לי מערכות סטריאו ראויות. ובתוכן, זוג רמקולים שיודע לתת עבודה. אבל בשנים האחרונות, לאור המעבר לעולם דיגיטלי, המערכת שלי מתפקדת יותר ויותר כתפאורה בזמן שאני צורך את המוזיקה שלי באוזניות וברמקולים זולים של מחשב.

לפיכך, החלטתי לרכוש רמקול איכותי ויקר שיפיק את המקסימום מה-mp3. אלא שאז גיליתי שהוא כל כך איכותי, עד שרק החיבור שלו למערכת הוויי־פיי הביתית שלנו היה כרוך ביום לימודים ארוך.

וגם מאז, מדי פעם האפליקציה מודיעה לי בצער ש"לא ניתן לאתר את המכשיר". מה שמכריח אותי לנקוט שלל פעולות ייאוש שבסוף איכשהו מסתדרות. אלא שהפעם, שומדבר לא עזר.

כל מה שרציתי היה לשמוע קצת מוזיקה בזמן שאני מפנה כלים מהמדיח, אבל המפלצת היוקרתית הוסיפה להבהב לעומתי בשלל צבעים מתנשאים, כמו בזה לחוסר האוריינטציה הטכנולוגית שלי. מה חשבת, שלהתחבר לרמקול זה משהו שכל אחד יכול? מה זה פה, ניינטיז, שהיית צריך רק להעביר כבל?

משהו כמו יומיים אחר כך, בעת בילוי מתוק בפנצ'רייה מקומית, הפנצ'ר מאכער תהה בקול מדוע נורית לחץ האוויר בגלגלים דלוקה אצלנו ברכב, אף על פי שהצמיגים בסדר.

הסברנו שזה ככה כבר למעלה משנה, ושהיינו אצל כמה וכמה חשמלאים שלא הצליחו לפתור את הבעיה. הוא גיחך, שוב בקול, הסביר שלא מדובר בבעיית חשמל והראה לנו חיישן מרוסק בצמוד לאחד הצמיגים. ואכן, משהחליף אותו הנורית כבתה. ואיתה גם יחסינו עם החשמלאים, שלקחו מאיתנו סכום נכבד בעבור כלום. וגם כאן, כל מה שנדרש בעבר היה להציץ מדי פעם בצמיגים, ואולי גם למדוד לחץ אוויר בתחנת דלק אחת לכמה חודשים.

הקינוח הגיע בבוקר שאחרי, בדמות שכן מאוד מבוגר שלי שהגיע בבקשת עזרה, לשלוח מסמך כלשהו למוסד ממשלתי. הוא נראה עצבני וטרוט עיניים, אחרי שבילה שעות בניסיון לפצח את הבירוקרטיה.

האיש בחן כל אופציית משלוח אפשרית, במייל, בסלולר ובטלפון, אך לשווא. לבסוף, אחרי תחינות, התירו לו לשלוח את המסמך בפקס. אלא שהקו הממשלתי היה תפוס, לאורך כל היממה. “כבר היה לי יותר קל לנסוע לסניף ולחכות שם כמה שעות בתור, אבל אין אופציה כזו", הוא סיכם בתסכול.

על הסכין

לא נתפסת ההתעקשות המחודשת של הממשלה לפרק את תאגיד השידור. גוף כל כך מצליח, פופולרי וכזה שהרחיב את התעשייה המקומית ותוצריה. ולמה? כל פעם בתירוץ אחר. פעם זה היה “חוסר איזון", אף שמדובר בגוף שיוצא מגדרו כדי לאזן. לא עבד, עברו ל"לחסוך כסף בעת מלחמה". כי לבטל משרד ממשלתי מיותר זה הרי בלתי אפשרי.

העונה החמישית החדשה (והאחרונה) של “גברת מייזל הנפלאה" הגיעה לישראל, והיא נפלאה כקודמותיה. אני מתקשה לחשוב על עוד סדרת טלוויזיה בשנים האחרונות שפרט לאיכויות הברורות שלה פשוט הצליחה לגרום לי להרגיש טוב יותר. אולי משום שבניגוד לרוב סדרות המופת האחרות, נקודת המוצא שלה היא אהבת אדם.

אבל גם הסדרה הזאת לא מושלמת. בראשית הפרק השלישי מופיע חיזיון עתידי של הגיבורה, שבו היא מבקרת את בנה בישראל. הבן קיבוצניק, עובד בשדה, לבוש כמו פלמ"חניק (אף שמדובר באמצע שנות ה-80) ולומד לרבנות! אשתו העתידית, במכנסי חאקי קצרים, מספרת על תאונת הצניחה שלה בצה"ל. שלוש דקות ו-20 קלישאות. טוב שלא נכנס גמל.

אני מאמין שכבר הבנתם את הקו המקשר. ומודע לגמרי לסכנה של הצטיירות כטכנופוב, שמאשים את הקדמה כדי לחפות על חוסר היכולת שלו לזרום עם הזמן. אבל אני משוכנע לגמרי שזאת לא הבעיה המרכזית. טכנולוגיה היא דבר חיוני, וכמו שלמדנו בצבא - אין מניאק שיכול לעצור את הזמן.

אבל אני חושש שחלק ניכר מהטכנולוגיה של עידן ההייטק לא מיועד באמת לשיפור חייו של הצרכן, אלא לשיפור המאזנים של היצרן. כל כך התמכרנו לרעיון הקדמה וההייטק, עד שאנחנו מוכנים לרכוש מוצרים שלא באמת נחוצים לנו, ולהחליף כאלה ששירתו אותנו נאמנה בחדשים שרק הופכים את החיים למסורבלים יותר.

וכך קרה שבמקום שהטכנולוגיה תשרת אותנו, אנחנו הופכים להיות עבדים שלה. ועכשיו, ברשותכם, אני הולך לשמוע תקליט. זה יאלץ אותי להפוך צד, אבל לפחות יפעל מיד. 