בתקופה שלי לא היו גיליונות דיגיטליים בצבא, גם לא טלפונים ניידים. יצאנו פחות, אבל משהגענו הביתה, הקשר היחיד שלנו לצבא היה רק במקרה שבו הרדיו היה מתחיל לשדר סיסמאות גיוס. יציאה מהארץ בעת השירות הסדיר הייתה מותרת רק לסיני. בשביל כל השאר היית צריך להיות חייל בודד.
כדי להקל את החזרה של שנינו, קבענו מיד נסיעה לחופשת השחרור שלה, בעוד שנה. אני אומנם מקווה להיות בליסבון לפחות עוד פעם־פעמיים במהלך התקופה הזאת, אבל גם אם לא יסתייע, לפחות ינצנץ לו החורף הבא ככוכב בשמי המזרח התיכון.
לפחות בבית ציפה לי משהו קטן וטוב, גם אם מעט רטוב: הכלבה לא הפסיקה ללקק אותי וליילל (אף שטופלה לעילא בכל אותם שבועות), תוך שהיא משתינה על כל סביבתה מרוב התרגשות. בין המעלות של החיים לצד כלב, חדוות החזרה מחו"ל היא אחת הנפלאות.
בניגוד לילד שאיתו אפשר לתקשר בטלפון כבר מגיל שנה וצפונה, הרי שהניתוק מכלב הוא מוחלט, כך שהגעגוע גדול ושמחת המפגש הופכת לרגע מזוקק של אושר. כדי להרגיע אותה אני מציג לה את המתנות היפות שהבאתי לה: קולר ורצועה אדומים ויפים, בובת שדון עשויה חבלים - היישר מאגף מתנות חג המולד לבעלי חיים (נשבע לכם שיש כזה) ועצם סינתטית, שאותה לא הוציאה מהפה במשך יומיים תמימים.
“פרנזצ'י פרה מיניה קשוררה אם יזראל" ("מתנה בשביל הכלבה שלי בישראל", בפורטוגזית למתחילים), הסברתי יומיים קודם לכן למוכרת בחנות “זו" (בשורוק, יעני גן חיות) בקניון קולומבו שצמוד לאצטדיון של בנפיקה - וזכיתי בתמורה לרצף של סיפורי כלבים בפורטוגזית, שמהם הבנתי בערך מילה אחת בכל משפט.
לאדם בגילי, המכור להרגליו, אמורות להיות נחמות קטנות בכל חזרה הביתה, כמו למשל העובדה שהמיטה שלי הייתה ונשארה המקום שבו אני ישן הכי טוב בעולם, או המקלחת שבה אתה יודע לגשש בעיניים עצומות אחר הסבון והמגבת, ואפילו המסלול הקבוע לשירותים, זה שאפשר לעשות באישון לילה (ומגיל מסוים, יותר מפעם אחת) בלי להיתקל בדרך בשום דבר ולשקוע שוב בשינה.
הפעם הנחמות האלו התגלו כסל קליטה דל. אפילו הארוחה החגיגית שבישלתי לערב שבת הייתה עבורי יותר מטלה מאשר תרפיה. אולי זה רק משבר קטן וזה חולף, ועוד יתברר שפסק הזמן שלקחנו המדינה ואני, עשה רק טוב ליחסים. רק שבינתיים (בבקשה תתקרבו קצת כדי שהיא לא תשמע), איך לומר בעדינות? היה לי ממש טוב בלעדיה.
מה זה אומר לגבי העתיד? לא הרבה, לפחות לא למשך השנה הקרובה שבה בתי הקטנה עודנה במדים, ועדיין, זו הייתה הפעם הראשונה שבה התרחקתי ממנה לפרק זמן ארוך יחסית, בלי להתגעגע ולו לשנייה אחת.
יכול להיות שאין בכך כלום. אני אפילו לא יודע עד כמה אושרו של אדם תלוי בתנאים הסביבתיים בהשוואה לתחושה הפנימית שאינה קשורה בהם. מה שאני כן יודע הוא שכאשר הדבר היחיד כמעט שמשמח אותך בשובך הוא להעביר את היד בפרוותה של הכלבה, אתה מתחיל לחשוב שאולי בפעם הבאה פשוט תיקח אותה איתך.
מה בולם אותי מלעשות כן? בעיקר הידיעה שרוב הסיכויים שאז יהיה מדובר בשני כרטיסים בכיוון אחד.
התרעות פיקוד העורף