עינב צנגאוקר
אני לא מצליחה להבין את ההכפשות כנגד האישה הזאת. הנה אני, מרסל מוסרי, זו שחיבקה את נשיא המדינה (שגם הוא אהוב עליי, גם אם זה לא ימצא חן בעיני כמה קוראים) והתכבדה לדבר על ספרות בשבוע הספר במשכנו, מסירה כל מסיכה של תרבות וכותבת לכם פה, שחור על גבי עיתון: לו בתי, חלילה, טפו טפו טפו ושלא נדע, הייתה נמצאת בידי מרצחי חמאס, הייתי משתוללת, מקללת, מבעירה, שורפת ושותלת באדמה כל מי שהיה מונע את חזרתה הביתה.
אז זכותה לצעוק, זכותה להתפרע וזכותה להלום במי שתרצה, גם אם זה לא מתיישב לכם טוב. תוכלו לחוות דעה אמיתית עליה רק כשאחד מהקרובים שלכם יהיה כבול שם באחת המנהרות. איך היא אמרה השבוע: “תכף הגשם יחלחל אל המנהרה והוא יקבל דלקת ריאות". אנשים חסרי כבוד, עברייני מקלדת וכאלו בלי הרבה בינה, הם שמובילים את המסע כנגד האישה שכל כך כמהה לחבק שוב את בנה.
אהבה
שלום
תאילנד
פושט יד
כבר כמה חודשים שאני עובדת על הרומן החדש שלי, כותבת ומוחקת, מפחדת ושוב מקבלת אומץ. בינתיים, בהרצאות ובסדנאות, אני מדברת על ספריי הישנים ומוסיפה, “אבל הם ממש לא כמו הרומן שאכתוב". אולי הוא לא צריך להיכתב עכשיו, ובמקום להלל את הלא נודע, אשבח את מה שכבר יש לי. חמש נקודות למחשבה. שבת שלום!
התרעות פיקוד העורף