אני כמעט לא כותבת קטעים קצרים מדי. אומנם אני באה מהסיפור הקצר, אבל גם עליו יש מספיק בשר שיכול להשביע את הקורא. ובכל זאת, כשהתיישבתי לכתוב את הטור השבוע, התחבטתי בשאלה ההיא, על מה מתחשק לי לדבר איתכם.
וזו לא שגיאה. מאז שהעורך הוסיף כאן למעלה את תיבת המייל שלי, אני באמת מדברת איתכם. אתם משתפים, מחזקים, מעבירים ביקורת ואפילו מתקנים את דרכיי לא פעם. השבוע האחרון היה גדוש בדברים שעליהם ארצה לתת את הדעת. אז הפעם, ברשותכם, אכתוב את כולם וקצר מאוד.
עינב צנגאוקר
אני לא מצליחה להבין את ההכפשות כנגד האישה הזאת. הנה אני, מרסל מוסרי, זו שחיבקה את נשיא המדינה (שגם הוא אהוב עליי, גם אם זה לא ימצא חן בעיני כמה קוראים) והתכבדה לדבר על ספרות בשבוע הספר במשכנו, מסירה כל מסיכה של תרבות וכותבת לכם פה, שחור על גבי עיתון: לו בתי, חלילה, טפו טפו טפו ושלא נדע, הייתה נמצאת בידי מרצחי חמאס, הייתי משתוללת, מקללת, מבעירה, שורפת ושותלת באדמה כל מי שהיה מונע את חזרתה הביתה.
אז זכותה לצעוק, זכותה להתפרע וזכותה להלום במי שתרצה, גם אם זה לא מתיישב לכם טוב. תוכלו לחוות דעה אמיתית עליה רק כשאחד מהקרובים שלכם יהיה כבול שם באחת המנהרות. איך היא אמרה השבוע: “תכף הגשם יחלחל אל המנהרה והוא יקבל דלקת ריאות". אנשים חסרי כבוד, עברייני מקלדת וכאלו בלי הרבה בינה, הם שמובילים את המסע כנגד האישה שכל כך כמהה לחבק שוב את בנה.
אהבה
הלבד כבר נמאס עליי, אני לא מוצאת בו שום טעם. פעם עוד היה מפרה אותי, אבל היום הוא שיממון מוחלט שמגיע ברגע שהבת שלי עוצמת את עיניה ונרדמת.
אין לי את מי לפנק בארוחות, אין ממי לבקש תה ודבש כשאני חוזרת מהרצאה בשעת לילה, ואין את מי לחבק בכל פעם שבאה חרדה רפואית ולא רציונלית בעקבות הדבר ההוא שעברתי.
אני רוצה מישהו לצחוק איתו, לטייל איתו ועם גפן בשבתות, לרטון כששוב סירב לזרוק את החולצה עם הכתמים ולבש אותה לארוחה משפחתית, ובלילה להיזכר איתו כמה טובה יכולה להיות התשוקה וכמה הגוף שלי עדיין יודע לתת אהבה, גם אחרי שקצת חתכו אותו.
שלום
זוכרים את השכן ההוא שאיתו התכתשתי ורבתי בקבוצת הוואטסאפ של הבניין? אז לפני שבוע, בדיוק ביום שבו הגיע הגשם-הרציני-הראשון, ירדתי למטה עם מנש, הכלב שלנו, בזמן ההפוגה שהייתה, גם מהכטב"מים וגם מהגשם, וטיילנו באיזו גינה נסתרת.
השעה הייתה שעת צהריים שקטה מאוד, ופתאום ראיתי גם את השכן ההוא, זה שרק כמה ימים קודם לכן עשה איתי עפרה וירדנה. גם הוא ירד עם הכלב שלו וראה אותי, על מותניו חגורה עם אקדח גלוק די חדש.
ידעתי שזהו, החיים קצו בי. הוא יכול לסגור איתי חשבונות עכשיו, בתוך גינה שכוחת אל בחריש, ואין סיכוי בעולם שמישהו יידע שזה הוא. מנש, הפאג הסיני שלי, התחיל לנחור בהתלהבות ורץ אל הכלב שלו, בוגד מבית! ואף שהכלבים שיחקו יחד המשכנו להתעלם זה מזה.
בבוקר שלמחרת שמעתי רעשי קדיחה, חשבתי שהוא עושה לי דווקא, אז שמתי חוה אלברשטיין בפול ווליום וצעקתי איתה את "אניטה וחואן". יכול להיות שהייתי צריכה לבחור את עומר אדם, כי חוה אלברשטיין שקטה גם כשהיא מושמעת ברמקולים של בלומפילד. פתאום טלפון ממנו.
הנמכתי את הווליום של המוזיקה.
“הלו?", עניתי די בחשש.
“מה שלומך, מרסל?", שאל השכן.
“בסדר", עניתי ואז שתיקה.
ועוד שתיקה.
“ואתה?", שברתי אותה.
“בסדר, נפל לי מברג חשוב למרפסת שלך, אני יכול לרדת לקחת?", שאל באי-נעימות.
“לא!", עניתי, “הוא שלי עכשיו".
“טוב, אני בא ותביאי לי גם עוגיות, כי אני עושה פה סגירת חורף ואין לי מה להגיש לפועל", קבע וניתק.
נתתי לו קופסת עוגיות חמאה. הוא גילה לי שאשתו תכף יולדת, לחצנו ידיים וגם את המברג נאלצתי להחזיר.
נו, יש שכנים שקל לעשות איתם שלום.
תאילנד
“אולי מספיק?", שאל אותי רופא המשפחה כששוב ראה אותי נכנסת אל חדרו, “חאלס, יא מרסל, היה לך משהו, הוציאו, מה עשית מינוי אצלי?". “לא לא, אני אומרת לך! בלוטת הלימפה שלי נפוחה", השבתי לו.
“הדמיון שלך נפוח", אמר, “קחי תעשי צילום, אבל אין לך כלום, אשתי קראה שאת טסה לתאילנד, לא? את תירגעי שם".
“עלק אשתך, דוקטור רביע, תגיד שאתה מת על הכתיבה שלי", צחקתי ולקחתי את ההפניה. “אני קורא רק בערבית, יאללה תלכי, רפואה שלמה למרות שאין לך כלום", אמר ונתן לי את ההפניה.
בעוד חודש אנחנו אמורות להיות על המטוס לתאילנד. מיום ליום המל"ל מגביר יותר את אזהרות המסע לשם. חשבתי שאולי נדבר באנגלית וככה לא באמת יבחינו בנו, אבל גפן יודעת להגיד רק “ילו זה צהוב". לא יודעת איך נסתדר.
בלילות מתחשק לי ללחוץ על ביטול באתר של אל־על ולהשאיר את זה כזיכוי. אבל השנה הזאת הייתה כל כך מורכבת, שאני מרגישה שרק שם נמצא המזור המוחלט. כרגע אשאיר את זה ככה, אפשר לחשוב שכאן זה שווייץ.
פושט יד
פושט יד ניגש אליי לרכב ושאל, “את רוצה ספר?".
“של ברסלב? כבר יש לי הרבה כאלו פה בתא הכפפות", אמרתי ונתתי לו חמישה שקלים שייעדתי לעגלה של אושר עד (גפן התחילה להביא כמויות של חברות הביתה, אז התחלתי לקנות רק באושר עד).
“לא, שלי", הוא אמר והוציא מתוך שקית די עייפה וקרועה ספרון קטן, עם דפים שגזר ועליו כתוב בכתב יד “שירים לגילה".
לקחתי ממנו.
“מי זו גילה?", שאלתי ועיינתי בספר.
“מישהי שאהבתי פעם".
“והיום?", שאלתי.
“היום בעלה אוהב אותה", ענה. האור ברמזור התחלף לירוק, אבל לא הייתה אף מכונית אחריי אז נשארתי עוד קצת.
“אז למה אתה כותב לה שירים?", דפדפתי בספר.
“עד שתבוא מישהי אחרת, בינתיים אלו השירים שיש לי", קבע ולא התנצל.
פתחתי את הארנק והוספתי עוד 20 שקל.
“סלאמתק", אמר לי ונסעתי משם כשהכתום הבהב.
כבר כמה חודשים שאני עובדת על הרומן החדש שלי, כותבת ומוחקת, מפחדת ושוב מקבלת אומץ. בינתיים, בהרצאות ובסדנאות, אני מדברת על ספריי הישנים ומוסיפה, “אבל הם ממש לא כמו הרומן שאכתוב". אולי הוא לא צריך להיכתב עכשיו, ובמקום להלל את הלא נודע, אשבח את מה שכבר יש לי. חמש נקודות למחשבה. שבת שלום!