בין כל הרעשים: הפסקת האש בלבנון דרשה רק דבר אחד

.אין דרך להרגיש כמו פיון קטן במשחק של גדולים שלא הסכמנו לשחק בו בכלל, כשמבשרים על מועד כניסתה לתוקף של הפסקת אש, בעוד הצדדים רבים עד הדקה האחרונה מי יירה אחרון את יריית הניצחון. “צפי לירי תלול מסלול בכל הארץ", קפצו לי שלוש התראות מפחידות בטלגרם. לא שזה לא היה צפוי, ולא באמת הייתי צריכה את ההתראות הללו שיזכירו לי שבמשחק הגרוע בהיסטוריה, המכונה מלחמה, יש גם תנאים להפסקת אש. אבל המלחמה עוד לא נגמרה, ובוודאי שלא תסתיים עד שיחזרו כל אנשינו הביתה. נכנסתי לדריכות.

למרות זאת החלטתי לצאת באותו ערב לפגוש חברים. לא רציתי לבטל תוכניות או לתת לדברים האלה להמשיך לנהל אותי. כמו שהם הצליחו לנהל ועשו זאת לא רע. אני לא נכנעת שוב למשחק שחמט של המטריקס, ואם צריך להשתטח אז נשתטח. כל עוד זה תלוי בי, אני לא אתן לאף אחד תמונת ניצחון.

בערב עוד היינו במסעדה שספגה מכות קשות במלחמה הזאת אבל הצליחה איכשהו להתאושש. ולראיה, בלילה הכי נפיץ היא הייתה מלאה באנשים שהחליטו שנשבר להם. אבל כשחזרתי הביתה כגיבורה גדולה, עדיין נשאבתי לסיטואציה וכמו חיילת ב"משחק הדיונון" חזרתי ללוח המשחק והתלבטתי אם להישאר ערה, אם להישאר עם נעליים ואם ללכת לישון רק בארבע בבוקר, השעה שנרמזה כעיתוי לכניסת הפסקת האש לתוקפה. בסך הכל מחשבות נורמליות של בן אדם מן היישוב במדינה מערבית. בסוף קרסתי על הספה.

בשלוש לפנות בוקר פקחתי עיניים ומשכתי עד ארבע מול שידור חוזר של "משחקי השף", שבדיוק הכינו פיצות בטאבון ואחר כך מול "הישרדות", תוכנית שההחלטה לשדרה היא הדבר הכי מטומטם עלי אדמות אחרי השנה הזאת. 4:01. פוס משחק. אפשר ללכת לישון. לפחות נכון לרגע כתיבת שורות אלה. אל תתפסו אותי במילה. שום דבר לא נגמר עד שזה לא נגמר.

אי אפשר היה להתעלם מכך שהבוקר שאחרי החתימה על הסכם הפסקת האש גרם לי לחוות דיסאוריינטציה לגבי המקום שבו אני נמצאת. כמו אחרי לילה ארוך של שתייה, כשלא שמעת את השעון המעורר והתעוררת באמצע היום, כמעט בצהריים. לא רק שאת לא יודעת איפה את נמצאת, את גם לא מבינה בדיוק מה עושים עכשיו.

ברגעים לא נורמליים אנחנו לפעמים מוצאים את עצמנו עושים פעולות לא נורמליות. אולי בגלל זה מה שרציתי באותו בוקר, בשיא הקור, היה לאוורר את הבית. מישהו פעם הסביר לי שזה קטע ישראלי כזה, לפתוח חלונות כדי להרגיש טוב יותר. חבר מהולנד שהתארח אצלי בעבר לא הבין את הצורך שלנו לפתוח חלונות כל הזמן, גם כשממש קר בחוץ. למה כמעט כל אחד מרגיש שהוא צריך לאוורר, ומי בכלל מניח מצעים על החלון בשמש של החורף.

את לכי תסבירי לו שהחורף פה הוא לא החורף שלהם, ושאם יש חודש אחד שיש בו מזג אוויר מדהים ומרענן גם בבוקר וגם בלילה, חייבים להכניס אותו הביתה. וחוץ מזה, אנחנו חיים במצב כל כך דחוס, שאין אלא לאוורר את הדירות שלנו בתקווה שמשב הרוח הרענן ישליך גם על מה שקורה בפנים.

אחר כך יצאתי החוצה. ניסיתי, כמו שאני אוהבת, למצוא בדל רמז לתחושות על פרצופם של אנשים. ואז עטו עליי שלושה מוכרים אגרסיביים באיזו חנות קוסמטיקה, וניסו לדוג אותי בעזרת דוגמיות חינם אל תוך משאבת רכישות מיותרת של תכשירים שאמורים להחליק קמטים נוכחיים ועתידיים. כמו שאחד מסוכני המכירות הגדיל לומר: “זה הזמן לעצור את נזקי המלחמה". בחיי.

בהתחלה זה עצבן אותי, אבל אז נזכרתי שהיו ימים שבהם כל מה שפחדתי ממנו במדינה הבלתי נסבלת הזאת הסתכם במבטים המבעיתים של יועצות יופי ברשתות הפארם, שמתבייתות על לקוחה ברגע שהיא מראה סימנים קלים של התעניינות במדף כלשהו, ומיד מציעות את עזרתן. “לא תודה, אני מסתדרת״, היה מרחיק אותן רק לכמה דקות.

הן היו תופסות מרחק, אבל לא מורידות ממני את העיניים. נודדות עם המבט אחרי כל צעד שהייתי עושה, וברוב המקרים גורמות לי להרגיש כל כך לא נעים, עד שפשוט הייתי חוזרת הביתה בלי כלום ובלי חשק לקנות יותר.

פתאום רק רציתי שיועצות יופי ומוכרים אגרסיביים שבוחנים את שקעי העיניים ישאלו אותי אם אני צריכה עזרה, יציעו סרום כי “רואים שאת עייפה", יארבו לי במעברים של מוצרי הקוסמטיקה ויציעו מבצעים ש"לא יחזרו יותר לעולם". שוב ארגיש שהכל נורמלי. מעצבן, אבל כל כך נורמלי.