השר יצחק גולדקנופף הלך לעזה. הלך וגילה את דעתו שיש לחזור ולהתיישב בעזה. יש שרואים בזה מעשה משונה, שהרי החרדים מעולם לא היו מהחסידים הגדולים של מפעל ההתנחלויות. יש שרואים בזה מעשה חצוף, שהרי החרדים מסרבים לשלוח את צעיריהם להגן על ההתנחלויות שהם רוצים להקים. אבל גולדקנופף, עוף משונה בפוליטיקה, יכול להציע למגזר שלו, כולל למי שהתנפלו עליו, שני נימוקים טובים מדוע נכון בעיניו לתמוך במפעל התנחלות בעזה.
נימוק ראשון: פוליטיקה פנימית. זה מה שרוצים רוב החרדים בישראל. ההנהגה החרדית, או לפחות חלקה (משה גפני, אריה דרעי) מגלה מתינות מדינית מסוימת. הציבור החרדי לא מגלה מתינות כזאת. זה הציבור הכי ימני בישראל. רובו – 64% לפי סקר המכון לדמוקרטיה שפורסם השבוע – תומך לא רק בממשל צבאי בעזה אלא גם בהתיישבות יהודית בעזה. זה שיעור גבוה כמעט כמו שיעור הדתיים (68%) שתומכים בהתיישבות בעזה. אם כי מעניין לראות שהנימוקים העיקריים שונים. אצל החרדים: "לתקן את הטעות של ההתנתקות החד־צדדית ב־2005". אצל הדתיים: "עזה היא חלק מארץ ישראל".
מה הנימוק של גולדקנופף לתמיכה בהתיישבות? אמרנו שיש שניים. הראשון, כאמור, פוליטיקה פנימית. לרצות את קהל הבוחרים שלו. השני, פוליטיקה חיצונית. היעד החשוב ביותר של החרדים כרגע הוא למנוע צעדים חריפים שמטרתם עידוד של גיוס חרדים, כולל סנקציות כלכליות. המפתח למניעה של צעדים כאלה הוא הציבור הדתי־לאומי. זה הציבור שצעיריו יצאו לחזית במספרים גדולים, שהקריב רבים מבניו במלחמה, ששירת במילואים ימים ארוכים וקשים. זה ציבור שמרגיש אכזבה וכעס לנוכח הסירוב הנמשך של חרדים להתגייס למשימת הגנת העם. אבל גולדקנופף יודע שלציבור הזה יש מפתח קסמים שאפשר לסובב כדי לשכך את כעסו ולהעביר אותו מחזית תומכי הגיוס לחזית תומכי הפטור: תמיכה בהתנחלויות.
הנה, אם מניחים שגולדקנופף הוא אדם מחושב, ולא סתם תימהוני שנקלע לזירה הפוליטית ועושה דברים חסרי פשר, זה החישוב הפשוט שהוא מציע לציבור הדתי. ותרו לי על הגיוס – ואתן לכם את קולי להקמת התנחלויות ברצועת עזה. שיעור התומכים בהתנחלויות כאלה בקרב תומכי הקואליציה גדול. והוא גדול עוד יותר אם מדובר לא על כלל ההתנחלויות שהיו בעזה בעבר, אלא על התנחלויות בצפון הרצועה, היכן שהיו פעם דוגית וניסנית ואלי סיני. בלי הדתיים, לא יהיה רוב למהלך נרחב של גיוס חרדים. בלי החרדים, לא יהיה רוב למהלך נחרץ של התנחלות בעזה. לפעמים מה שנראה משונה הוא בעצם די פשוט.
על הגירה ורצון
במדינת ישראל מדברים ברצינות על אפשרות של... טוב, כאן צריך להיזהר במינוחים. ננסה לומר מה האפשרות הזאת בשיא הזהירות: מדברים ברצינות על האפשרות שבדרך כלשהי, שאיננה כרוכה באלימות ישירה, לא יהיו יותר ערבים ברצועת עזה. או שיהיו הרבה פחות ערבים. ושוב נזכיר - צריך להיזהר. השר אבי דיכטר אמר לפני שנה "אנחנו מגלגלים את נכבת עזה", אחר כך חטף על הראש, אחר כך ניסה הסבר דחוק.
גם מי שאומר "טיהור אתני", כמו משה יעלון, מיד חוטף. גם מי שאומר "טרנספר" יחטוף. גם מי שאומר "גירוש" יחטוף. ישראל לא תעשה דברים כאלה. אולי – וזה הנוסח של השר בצלאל סמוטריץ', ונוסח דומה לזה של השר איתמר בן גביר (כשטען שבנימין נתניהו מגלה "פתיחות") - ישראל תגיע עד כדי "עידוד הגירה מרצון" של ערבים מעזה.
על הדיבור הזה צריך לשאול שלוש שאלות. הראשונה – האם בכלל מותר לדבר דיבור כזה? השנייה – האם כוונה מוצהרת לממש מדיניות שמתכתבת עם דיבור כזה, עומדת בסטנדרט המוסרי שישראל שואפת אליו? השלישית – האם זה בכלל דיבור רציני, או שמדובר בסוג של פנטזיה, שמטרתה להדחיק את הקושי האמיתי, או להרגיז יריב פוליטי, או להרתיע אויב פוטנציאלי?
נתחיל בשאלה הראשונה. אולי נכון להתחיל אותה באזכור של אגדה מוכרת, שיש בה גם יסוד של אמת. אגדה על פרופסור בטכניון, שביקש מהסטודנטים שלו להסביר כיצד נכון להנדס צינור להעברת דם מאילת לאשדוד. המטרה לא הייתה כמובן לתכנן צינור כזה, המטרה הייתה לבחון אם הסטודנטים יתהו מדוע יש צורך בצינור להעברת דם - או שמא יפנו מיד לשאלות הטכניות הנוגעות לקוטר, שיפוע, וכיוצא בזה. המטרה הייתה לרמוז – במשתמע – שיש שאלות שלא ראויות לתשובה. המטרה הייתה לחשוף את האטימות המוסרית של מי שמוכנים לדון בכל דבר ששייך למרחב המקצועי שלהם, בלי להתקומם על עצם הדיון.
וזו שאלה שצריך לשאול גם על "הגירה מרצון". האם ראוי בכלל לדון בהגירה מרצון בסוג של רצינות עניינית? לשקול את הבעד והנגד, לחשוב על ההשלכות החברתיות והדיפלומטיות, להרהר בעילות המוסריות שמאפשרות או לא מאפשרות מדיניות כזאת? אולי צריך פשוט לצעוק: איזו תוכנית מפלצתית יש בראשכם, שתגרום לכם לשקול הזרמה של דם מאילת לאשדוד? ולא - אני לא אומר שצריך לצעוק. הנטייה שלי היא לחשוב שלא צריך לצעוק. אבל אני בכל זאת מעלה כאפשרות את הטענה שאולי צריך לצעוק. כי יכול להיות שנעשינו אטומים כמו הסטודנטים ההם להנדסה, שלא הבינו שצריך לצעוק.
השאלה השנייה היא כבר במסגרת הדיון עצמו, אחרי שעברנו את משוכת צינור הדם. מרגע שהסכמנו לקיים דיון, במסגרת מרחב האפשרויות המתייחסות למדיניות בעזה, גם על האפשרות התיאורטית של "עידוד הגירה מרצון", אפשר לשאול אם עידוד כזה הוא מעשה מוסרי. וכמובן, שאלה כזאת מולידה מיד הרבה מאוד שאלות משנה. כמו: מוסרי בעיני מי?
המוסר איננו סט מוסכם של ערכים המקובלים באותו אופן על כלל בני האדם. כמו: מוסרי לעומת מה? ברור שמוסר בעולם האמיתי מתייחס לשאלות בהקשרן המעשי. האם עידוד הגירה הוא דבר מוסרי? אין ספק שכן, אם האלטרנטיבה היחידה לעידוד הגירה היא רצח המוני. אין ספק שלא, אם האלטרנטיבה הסבירה לעידוד הגירה היא חיים של שכנות טובה ושלום. אבל אלה האפשרויות הקלות. יהיו הרבה מאוד מחלוקות על הרבה מאוד חלופות אחרות.
כאשר ישראלים מתווכחים על השאלה אם פעולות שמתבצעות כעת בעזה הן "מוסריות" או "לא מוסריות" עיקר הוויכוח איננו על העובדות – מה באמת מתרחש בעזה – אלא על ה"ערכים" – על השאלה למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "מוסריות".
מה שמחייב דיון גם על העניין הזה של "רצון". מה זה אומר "עזיבה מרצון". ניתן דוגמה: שודד נכנס לבר, מצמיד אקדח לרקתו של המוזג ומציע לו לפתוח את הקופה וללכת. אם הוא רוצה, הוא יכול לפתוח את הקופה ואז הוא יכול ללכת. מותר להניח שברוב המקרים זה מה שהמוזג ירצה לעשות. מותר להניח שכולנו נסכים, שבמקרה הזה המילה "רצון" מבטאת משהו שהוא לא בדיוק "רצון".
שוב, זה מקרה קל, אלא שלמעשה, גם במקרים מעורפלים יותר, רצון מופיע בנסיבות שכוללות אילוצים, מגבלות, בלמים, דחפים: האם כל מי שקמה בבוקר באמת "רוצה" ללכת לעבודה? מצד אחד היא רוצה – מצד שני היא הייתה שמחה ליום של חופש. מצד אחד, היא אוהבת את העבודה. מצד שני, לפעמים אין לה חשק. מצד אחד, היא צריכה להתפרנס. מצד שני – אין צד שני: היא צריכה להתפרנס. הרצון של העובדת ללכת לעבודה הוא רצון אמיתי, שאי אפשר לנתק מנסיבות חיים. רצון שנובע ממצב.
במילים אחרות: "רצון" אינו נטול הקשר. ולא יהיה מופרך לחשוד שמי שרוצים לעודד הגירה מרצון, מוכנים לנקוט צעדים שיגבירו את הרצון. ליצור נסיבות שיחזקו את הרצון. תמריצים חיוביים למי שירצה, תמריצים שליליים למי שלא ירצה. אם ערבים בעזה יהיו מאושרים, הם לא ירצו להגר. אם יהיו אומללים, יש סיכוי גדול יותר שירצו להגר. משמע, אם ישראל תבקש לעודד הגירה של ערבים, יהיה לה אינטרס מובהק להעלות את רמת האומללות בעזה. וזה אינטרס שעלול להוביל לצעדים שלפחות בעיני חלק מהציבור יהיו לא מוסריים.
עכשיו לשאלה שלישית: עד כמה זה בכלל רציני? המהלך של החודשים האחרונים הוא בעיקרו מהלך של נרמול השיח על עידוד הגירת ערבים. נרמול הוא מהלך ראשון והכרחי בדרך לבדיקת היתכנות. רעיון נשתל, מופץ, נדון בהרחבה, עם הזמן מתרגלים אליו, הוא נעשה קצת פחות מזעזע. צריך להודות באמת: גם אירועי 7 באוקטובר הפכו את הרעיון של עידוד הגירה לקצת פחות מזעזע. כי כמו שאמרנו: הגירה מרצון נראית הרבה יותר מוסרית כאשר האלטרנטיבה היחידה היא טבח המוני.
מי שרוצים לגלגל מהלך של "עידוד הגירה מרצון" (כלומר, עידוד הגירה – כי אני מקווה שכבר הסכמנו שהמילה "רצון" נתונה לפרשנות מכל מיני סוגים) צריכים להרגיל אליו את החברה הישראלית, וצריכים להרגיל אליו את הקהילה הבינלאומית, או לפחות את אותם מרכיבים שלה שיש סיכוי שיסכימו לקבל רעיון כזה כראוי לבדיקה.
אפשר בקלות למנות את יתרונותיו: הוא יחסל מוקד של מתח שמצית מלחמות. הוא יאפשר לעזתים שחיים באומללות (גם אם ישראל לא משתדלת לאמלל אותם) לחיות בקצת פחות אומללות. הוא יאפשר לישראלים לחיות ביותר ביטחון. אפשר למנות בקלות גם את חסרונותיו: אין הרבה מדינות בעולם שמסכימות למהלכים של פינוי אוכלוסייה. אין הרבה מדינות בעולם שמשוועות לקלוט מאות אלפים או מיליונים של עזתים. אין, וספק אם יהיו.
אז כמה זה רציני? זה רציני כמו הדיבור בתחילת שנות ה־70 על הצורך להתנחל ביהודה ושומרון. זה רציני כמו הדיבור בתחילת שנות ה־80 על ההכרח להציב הנהגה אוהדת לישראל בלבנון. זה רציני כמו הדיבור בתחילת שנות ה־90 על חתימת הסכם עם יאסר ערפאת, וכמו הדיבור באמצע שנות האלפיים על פינוי כל יישובי חבל עזה. זה רציני כמו עוד דיבורים, שמטרתם לאפשר לישראל את מה שהיא הכי רוצה, ולא בטוח שיש בכוחה להשיג בטווח הנראה לעין: לחיות כשאין לצידה שכנים עוינים ורצחניים שמבקשים את רעתה. כלומר – רציני כמו חלום.
בכמה טראמפ ניצח?
הרושם הראשוני היה של ניצחון מהדהד. והוא באמת היה מהדהד מכמה בחינות. בעיקר המעבר של בוחרים מכמעט כל קבוצות האוכלוסייה ממחנה אחד למחנה שני בתוך ארבע שנים. אבל דונלד טראמפ ניצח בבחירות בארה"ב בפער קטן יותר מכפי שנדמה לכם. זה דבר ששווה לחזור אליו, גם כדי להבין עד כמה רושם ראשוני הוא דבר מכריע – יהיה קשה מאוד לשנות את הרושם שנוצר, גם כאשר המספרים, שממשיכים להיאסף לאיטם, מעידים אחרת.
זה דבר ששווה לחזור אליו גם כדי לחשוב על משמעותו של "המנדט" שטראמפ קיבל מהבוחרים. הוא טוען, וימשיך לטעון, שקיבל מנדט לשינויים מפליגים במרחב החברתי והפוליטי. אלא שהמנדט הנטען מבוסס על רושם מוטעה, כאילו טראמפ זכה בניצחון סוחף. בפועל – ניצחונו היה די דחוק.
שליטה בבית הלבן ובשני בתי הקונגרס תאפשר לו לממש את המנדט הזה, אלא אם חברי קונגרס שניצחונם בבחירות הבאות כבר מעסיק אותם (לטראמפ יש ארבע שנים, להם רק שנתיים) יבלמו אותו. ורגע, אמרנו שליטה? כרגע, במושב הקרוב צפוי לרפובליקנים רוב של פלוס אחד או פלוס שניים בבית הנבחרים. זה הכל. הרוב הכי קטן שאפשר (בין השאר, כי טראמפ שאב מבית הנבחרים כמה נציגים לטובת תפקידים בממשל שלו).
והנה עוד כמה נתונים: אחרי הספירה הכמעט מלאה. טראמפ קיבל יותר קולות. אבל כמה יותר? פחות ממה שנדמה לכם. 1.6%. זה הכל. לפני ארבע שנים, לביידן היו 4.5% יותר. לפני שמונה, לקלינטון (שהפסידה בחישוב האלקטורים) היו 2.1% יותר. למעשה, כדי לאתר פער כל כך קטן צריך לחזור אחורה 24 שנים, לבחירות הלא מוכרעות של שנת 2000.
הפער בין ג'ורג' בוש לאל גור היה 0.5%. ולפני כן, שוב פערים יותר גדולים, שוב ושוב ושוב, עד בחירות 1968 (0.7% לטובת ריצ'רד ניקסון). כך שמצד אחד אפשר לומר: הפעם טראמפ ניצח לא רק באלקטורים, הוא ניצח גם בקולות. ומצד שני אפשר לומר: טראמפ ניצח במספר הקולות בפער הכי קטן ב־24 השנים האחרונות. ומצד שלישי אפשר לומר: למועמדים רפובליקנים יש נטייה מובהקת יותר לנצח – אם הם מנצחים – בלי לזכות ברוב הקולות (בוש ב־2000, טראמפ ב־2016).
טראמפ ניצח בשש משבע מדינות המפתח המתנדנדות בפער של 3% או פחות. הניצחון בוויסקונסין הוא בפער של 0.9%. בפנסילבניה, 1.7%. במישיגן, 1.4%. כלומר, תזוזה של אחוז בשלוש המדינות האלה – אחוז אחד! – הייתה מעבירה את הניצחון לקמלה האריס. אחוז, על זה אני חושב שאפשר להסכים, זה פער קטן, לא ניצחון סוחף.
נכון, זה פער קצת יותר גדול מזה של בחירות 2020 ובחירות 2016. בשתי מערכות הבחירות האלה, המדינה הקובעת הייתה וויסקונסין, עם פער של 0.6% ושל 0.8%. אבל ברוב מערכות הבחירות מדינת המפתח העיקרית מוכרעת בפער גדול יותר. קולורדו ב־2012, 5.4%. טנסי ב־1992, 4.7%. אוהיו 1968, 2.3%. גם הפער באלקטורים לא גדול במיוחד, אף שלעין הלא מיומנת הוא נראה גדול (86). מתי היה פער יותר גדול באלקטורים? 1948, 1952, 1956, 1964, 1968, 1972, 1980, 1984, 1988, 1992, 1996, 2008, 2012. כלומר, כמעט תמיד. אבל לא בשתי מערכות הבחירות האחרונות. משמע – עידן טראמפ שהחל ב־2016 היה ונותר עידן של פוליטיקה מקוטבת ותחרותית מאוד. הפער בין שתי המפלגות קטן מאוד.
השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, סקר המכון לדמוקרטיה, בנתוני האתר 538, בדיווחי "הניו יורק טיימס", "וול סטריט ג'ורנל" וסקרי גאלופ.
[email protected]