לפעמים אני חושד בכיפוש שהיא ממוצא גרמני. אני יודע שהיא מרוקאית, אבל ההכנות המדוקדקות שלה לפני כל אירוע - שכוללות מידענות ברדיוס של 100 ק"מ מהיעד, המלונות, המסעדות עם סוג האוכל שאני אוהב, וכמובן הטקטיקות להנגיש לי את הפעילות שהיא מתכננת - ידועות לי, אבל אני תמיד משאיר מקום להפתעות.
נכון, אני באמת נראה ומתנהג כמו גולם, אבל אני אדם ערני, כלום לא נעלם ממני, גם אם אני מעבד את המידע מעט באיחור. לכן, כשעלינו לטיסה למיאמי, והיא הודיעה לי בפשטות: "מאמי, אני מודיעה לך כבר עכשיו, אני הולכת להתפרע בקניות. נמאס לי מהסמרטוטים הדהויים שאתה לובש. השחור זה כבר אפור, שעוד רגע מתפורר עליך, אז אל תעצור אותי ותשתף פעולה. אני משנה לך את כל הלבוש. צבעים שמחים, אופטימיים, מספיק עם השחור המדכא שאתה נראה בו כמו קברן".
אני התמקדתי במציאות העגומה, שלפיה אני חייב לשהות בקפסולה גדולה במשך 14 שעות, ומה שבעיקר עניין אותי זו השאלה כמה שעות אצליח לישון כדי לשרוד את הטראומה. אבל הצלחתי להתרכז כדי לומר לה: "כיפוש, כפרע, יש לך תפיסת מציאות מעוותת לגביי. אני לא סוחר סמים, אני לא נזיל, מה זה בדיוק 'אני הולכת להתפרע?', אני לא צריך כלום. תקני מה שאת צריכה, תקני לגיא, תקני ללני (הנכד הצדיק שלי), ושחררי אותי, באמשל'ך. אני מתעב שופינג, זה בזוי בשבילי, בזבוז זמן. פעם מישהו חכם, שכבר לא איתנו, אמר לי: 'גם אם תביא אישה למדבר, היא תמצא מה לקנות שם'".
התגובה שלי לא בדיוק עניינה אותה. היא נתנה לי כרטיס אשראי, הביטה בי כשאני מפקיד אותו בארנק שלי בתוך הפאוץ' השחור. "מאמי, גם את זה צריך להחליף, אני אקנה לך חדש". הודעתי לה מיד על סירוב מוחלט. "הבנות קנו לי את זה ליומולדת, וזה מתאים לי. אל תשגעי אותי".
נשכבתי במושב, וישנתי 12 שעות רצוף. התאכזבתי מעצמי שלא השלמתי שינה מהכניסה למטוס ועד לנחיתה. בשבילי שינה זה צורך, בצעירותי הייתי יכול לישון גם 16־15 שעות בלי בעיה, בלי מלטונין או כדור שינה. אם הייתי משתמש באיזו תרופה כזו, הייתי נותן 24 שעות שינה קללללל.
ביקיצה, הדיילת נתנה לי תפריט של השף אסף גרניט. הבטתי בו וחשבתי לעצמי שעוד פעם מתייחסים אליי כאל כסיל. הרי אסף לא נמצא במטבחון של המטוס כדי להכין לי ארוחת בוקר. אולי רק משתמשים במוניטין שלו, אולי הוא קבע מה אני אוכל, אבל את החביתה והסלט הוא לא הכין לי הרגע. אז הסתפקתי בשני בייגלה עם גבינה וסלמון, שהיה במצב דג לפני כמה שנים טובות בקנדה, ומאז בילה במקפיא של אל־על במחסן בכתריאליבק'ה. היה גם מיץ תפוזים משומר, שטעמו הזכיר מנת קרב מהאייטיז. הזכרתי לעצמי שאני טס באל־על, אומנם במחלקת עסקים, אבל זו רק חברה שמטרתה העיקרית היא לעשוק את הנוסע, לא בדיוק להנעים לו את החיים, אז זה מה שיש.
נחתנו. כיפוש חיכתה למזוודות, אני מצאתי זולה כדי לעשן. יש לי הרגל מגונה, עישון בכל נמל תעופה שאני נוחת בו, נחַתי כבר במאות, ואני מקפיד על המסורת. איני מחבב את החיכוך באנושות סביב המסוע של המטען, זה גורם לי לצער.
כמובן שהיא ארגנה הסעה למלון בהובר. ביררתי את מצבו של יוסי סתומיאן, שמחתי לגלות שהוא עבר את ביקורת הדרכונים, אף שלא הבין מילה מהשאלות של קצין ההגירה בדלפק. הזיכרון מהנסיעה איתו לגיאורגיה, שבה הוא הגיש לקצין ההגירה רק את הכיסוי של הדרכון, בלי הדרכון, הדאיג אותי מאוד. אז הזעיקו אותי החבר'ה לטפל במפגע הזה, ביחד עם יגאל הגרוזיני, שהוא עו"ד ודובר גרוזינית, ואיכשהו הצלחנו לחלץ אותו ממעצר.
אז הודעתי לילדיו, רוני ואורי, ובני הזוג שלהם: "רבותיי, קשב בבקשה. כאן מסתיימת אחריותי על אבא שלכם, כן? מעכשיו זה עליכם. שימעל'ה הגמד ציווה עליי לדאוג שהוא יגיע עד הלום, עמדתי במשימה, אז תהיו ערניים".
הילדים שלו מדהימים, אז אני סומך עליהם. צילמתי אותם ביחד, שלחתי את התמונה לגמד וכתבתי: "שימעל'ה, הנשר נחת, סתומיאן בידיים טובות". הוא ענה: "40 שנה אני דואג לטומטום הזה, אתה היית צריך בסך הכל לדאוג שהוא יגיע, ואתה מתלהב מעצמך, דיייייי". כיפוש הגיעה עם אספרסו ותפוזים, ושאלה אם יוסי בסדר, אמרתי לה שהוא עם הילדים, אז אני רגוע. "יופי מאמי, הנהג מגיע עוד שש דקות. אנחנו בחופש, די להיות מיזנתרופ, שחרר, באנו לבלות".
אחרי נסיעה קצרה הגענו לסאות' ביץ'. בדרך ביררתי עם כיפוש אם יש בריכה במלון ומסעדה. "יש הכל, אל תדאג", היא דיווחה. "אני יוצאת להסתובב, תנמנם עד שאני אחזור. צריך לקנות לך היום נעליים לחתונה". ראיתי אותה עולה על בגדי קרב, סניקרס ותרמיל גב, אז סיכמתי עם עצמי שהיא לא מאה, אבל היא בסדר, חדורת מטרה. "לא צריך למהר עם הנעליים, יש לנו עוד יומיים לאירוע, תרגיעי", ביקשתי.
אותה ממלמלת משהו שזה יקרה היום, אבל נרדמתי לשלוש שעות. כשהקצתי והדלקתי טלוויזיה, ראיתי סרט דוקומנטרי על שמורת הטבע, אוור־גליידס, של פלורידה. שטח ביצות ענק ששורץ תנינים ועוד חיות ועופות. היה סרט טוב, גם גיבשתי עמדה איך לאיים על כיפוש, אם תגזים בקניות: "הלו, כפרע, התנין מחכה, הוא לא אכל שישה ימים, אז אל תקציפי אותי". אבל זה כרגיל היה רק ביני לביני. שימעל'ה הגמד התקשר. הוא הגיע ארבעה ימים לפני. "נו, מה? התעוררת? באת לכאן כדי לישון? חגית ואני בדרך אליכם. איפה כיפוש?".
"היא יצאה למפות את השטח, סיור מקדים כזה".
"חחח... חחחח... אין עליה, רון, היא חגורה שחורה בקניות. לא כמו חגית, שהיא דאן־5 קלללל, אבל כיפוש היא פודיום בכל תחרות". קבענו. שלחתי לכיפוש וואטסאפ: "התנין מחפש אותך...". נזכרתי בנסיעה של ארבעתנו לכרתים, לפני חמש שנים. לוטן, הבן של שמעון אמסלם, הגיע לאי עם נבחרת תיכון חדש בתל אביב כדי לייצג את ישראל באליפות העולם לתיכונים, והשיגה את התואר העולמי בניצחון על אלופת יוון, המארחת.
לוטן נבחר אז למצטיין של הטורניר. זה היה אירוע מרגש, ואני באמת כבר חוויתי מספיק אירועי ספורט מרגשים, כולל אולימפיאדות ואליפויות עולם, אבל הרגע הזה היה ה־כ־י מרגש. המאפיין הכי חשוב של הנסיעה ההיא התבטא במציאות שלפיה הנשים לא חשבו על קניות, רק על כדורסל, למעט שעה אחת שבה השאירו אותנו במסעדה, ויצאו לקושש קצת מזכרות, אחרי סיום הטורניר.
אבל זה היה אז, אנחנו בעכשיו. הגמד וחגית הגיעו, גם כיפוש. ישבנו במסעדה, שמיים כחולים עם 26 מעלות, והתחלנו לפנטז על מעבר לפלורידה, כשנגיע לפנסיה. בישראל דנו במקביל על הפסקת אש עם חיזבאללה, כי קולקציית האפסים שמנהלת אותנו החליטה למכור לעם הטיפש, שזה אנחנו, שהגענו לניצחון ה־מ־ו־ח־ל־ט. 124 איש בצפון, כולל 75 חיילי צה"ל, נהרגו במלחמה עם חיזבאללה. לא פירקנו שום תשתית אזרחית בלבנון, כמו גשרים, סכרים ותחנות חשמל, לא תפסנו שטח, אבל מתברר שכך אנחנו מנצחים, רק בקשקשת ברשת.
מיד התלהבה. הציונית שאיתי כבר לא מתלהבת מישראל. אמרתי לה שאין לי מה לעשות בחו"ל, ואני עוד רוצה לעבוד, אז היא הודיעה לי שהיא תארגן הכל, כולל אולפן רדיו בחו"ל, כל חו"ל מתאים לה. "וממה נחיה, כיפוש? מאוד יקר כאן לחיות". היא לא נרתעה. "די להיות בחרדות, נחיה ממה שיש, אבל נחיה טוב בלי לחץ", הגיבה.
אני משוכנע שהיא חייבת להיות חלק מצוות ההסברה של המדינ'ע המתפוררת שלנו. ואם דונלד, הנכד של פרד הגרמני, מציע לראש הממשלה של קנדה להיות המדינ'ע ה־51 של אמריק'ע, אולי הוא יציע גם לנו בכתריאליבק'ה להיות המדינ'ע ה־52 של אמריק'ע. אחרי שעה הנשים יצאו "להסתובב", כי חגיתוש כבר ותיקה בשטח, יש לה "פור" של ארבעה ימי שוטטות. חוץ מזה היא רצה כבר הרבה מרתונים בחייה, אז ללכת 15 ק"מ בשבילה, זה כמו לרדת מדרגה בשבילי.
למחרת נסענו לאיזה אאוטלט עצום בגודלו כדי לקנות לי נעליים לחתונה. המושג "עצום" אמור לבטא את הגודל של גבעתיים, אבל עם גג. את הגמד ואותי השאירו במסעדה בשטח פתוח. יכולתי לשבת שם גם חמש שעות, אבל פתאום הגמד הודיע לי שהוא חייב להיכנס לאיזו חנות ג'ינסים, כי זה שבוע של בלאק פריידי, והכל בחצי חינם.
נורא נבהלתי מהרעיון. "מה קרה לך, בנאדם? דבר איתי, אני מזהה אצלך מצוקה. עברת כאן ניתוח לשינוי מין בימים האחרונים? אתה חושב כמו אישה עכשיו? מה עובר עליך, שימעל'ה? אתה 8 לב אדום, אתה אייקון של הפועל תל אביב בכדורסל, מה זה הדיבור הזה?".
הוא נחנק מצחוק, אבל כשנרגע, הוא הסביר לי: "קניתי כאן שני זוגות מכנסיים. אל תצחק, בגודל שלי (הוא 2.02 מ') אין לי בגדים בישראל, פה אני ממוצע. אז על הזוג השני שילמתי רק 50%, עכשיו התברר לי שהיום כבר שינו מדיניות, הזוג השני הוא בחינם. אז אני רוצה לקנות עוד פעם".
הבטתי בו בהשתוממות, מיד כתבתי וואטסאפ ליוסי סתומיאן בקבוצה: "שמעון יותר גרוע מאישה. אין חנות שהוא לא נכנס, כאילו הוא מבקר איכות". הוא לא התרגש מדי והגיב לי: "חחח... זה חדש לך? האמת זה הדבר היחיד שלמד ממני, אבל התלמיד עלה על רבו...". טוף, איבדתי שליטה על האירוע. הודעתי לגמד שילך לבד, אני מחכה לו כאן בחוץ, שייקח ת'זמן. אחרי כ־30 דקות הוא חזר ובפיו בשורה: "מצאתי לך נעליים. יש כאן חנות מידות גדולות, אפילו בשבילי יש, ואני מס' 14. בוא, בוא נגמור עם זה, כיפוש תהיה מבסוטית ממך".
נכנעתי והלכתי. עשיתי את זה מהר, את הדגם הראשון שראיתי, קניתי. אבל הגמד יותר מתוחכם ממני. "חכה, אל תשלם עוד. אני גם אקח זוג נעליים, ואז זה שניים במחיר אחד, הבנת?".
ממש לא, אבל כבר צילמתי את הנעליים, שלחתי לכיפוש, היא הגיבה "מצוין". אז רק צפיתי בגמד מטמטם את המוכר: "תביא לי באוף ווייט. לא, אני לא אוהב את זה, תביא לי בלבן מט, לא בוהק". התפוצצתי מצחוק. "שימעל'ה, אתה בנאדם גמור. תראה במה אתה מתעסק, אני מת ממך. היית סמל, הפכת לסתם איש".
בקופה הציעה לי המוכרת לקנות גם כף נעליים, שתקל עליי לנעול אותן. "יש לנו שתיים במחיר אחת", היא הציעה. אמרתי לה שתעמיס. אז היה תורו של שימעל'ה להסתלבט עליי. "ההורים שלך אחים, נכון? כי אחרת לא ברור לי למה אתה כל כך מטומטם שקנית שתי כפות. למה שתיים, תסביר לי, אני רוצה להבין, אולי נצליח לסדר לך אחוזי נכות על זה".
אמרתי לו שריחמתי עליהם, כי הם עובדים מאוד קשה, אולי ייתנו להם בונוס, בגלל סתום כמוני. "הא, הבנתי. אתה רוצה לשפר את מצב העובדים בארה"ב? פששש... ישראל צריכה לייצא טיפשים כמוך, אולי עוד יאהבו אותנו מתישהו. אתה בנאדם גמור".
חזרתי לחצר עם שקית הנעליים, הרגשתי כמו פליט שירד מהאונייה. זה זוג נעליים "חגיגי", שקניתי אחרי עשר שנים. את הקודם קניתי לפני עשר שנים, לקראת הופעה בחליפה, בבית המשפט ברוסיה. אבל הוא קרס, נעבעך, סחורה זבל.
בשבת התקיים טקס החתונה. נדרשתי לשעה כדי להתלבש. בכל שכבה הזעתי, והייתי חייב לנוח. כיפוש גיהצה לי את החולצה החגיגית, היחידה שיש לי. היא בת 12, שתהיה בריאה, לבשתי אותה פעמיים: לחופה שלי עם כיפוש ולחופה של בתי, פוצו, בחתונה שלה. עכשיו זו הפעם השלישית. היא כעסה על עצמה ששכחה להכניס לי למזוודה חולצת טריקו לבנה. אותי זה לא עניין, גם שחורה זה טוב לי, אבל היא התאכזבה, אני התגברתי מהר.
כדי ללבוש את הז'קט והנעליים, נאלצתי להתגבר על דיכאון קל. הרגשתי כמו אחד שחנוט בחליפת ריסון בגהה. "מאמי, איך שנכנסים לאירוע, אני מוריד את זה, אני לא מרגיש טוב בתוך זה", אמרתי.
היא סירבה בתוקף. "לא, מאמי, רק כאשר שאר האורחים יורידו, אז גם אתה. אל תהיה חריג, אתה מסוגל ערב אחד להיות כמו כולם?". לא להאמין מה שאני עובר בשבילה, והיא עוד מטיפה לי.
שמחתי מאוד כשהגענו, והיה בר של מתאבנים. גבינות ונקניקים, מאפים ממולאים, כמו שאני אוהב, לא צריך יותר. זו הייתה חתונה רפורמית, שמקשקשים בה, כמו בחתונה אורתודוקסית.
ערב לפני החתונה עוד הזהרתי את נחמי, אביה של מאיה, הכלה המדהימה ביופייה, לתדרך אותה לשנה הראשונה. "אם הגענו עד הלום, אז היא הקפידה להיות חמודה, ולא לדבר יותר מ־300 מילה ביממה, שזה הישג אחשילי, לא כולן מגיעות לקו הגמר, כי הן מקשקשות יותר מדי, כן? אז תגיד לה שאחרי הירח דבש, אפשר לעלות ל־600, אבל בהדרגה, שהבעל לא ייבהל, כן? רק אחרי הילד הראשון אנחנו מבטלים מגבלות, כי כבר אין ברירה, הן אימהות ויש להן על מה להתלונן, ויש גם הנחיות שלהן ומעקב אחרי ביצוע. החתן יבין את זה לבד. אבל נחמי, שהיא תקפיד על לא יותר מ־600, שזה בערך חמש דקות דיבור צפוף, שכדאי לחלק אותן במשורה. זה נראה לך אולי קצת, אבל זה המון, כי כמה כבר הם מתראים ביום? ארבע שעות, משהו כזה? אז חמש דקות שיחה על מצבנו זה מספיק, סמוך עליי".
בחתונה בכתריאליבק'ה אני משקיע שעתיים בנוכחות, שלוש שעות גג. אצל נחמי ויעל ממש השקעתי, נכחתי חמש שעות, לראשונה בחיי. אחרי קביעת השיא הודעתי לכיפוש שתם הטקס, אנחנו הולכים. "כיפוש, מגרד לי הגוף, לוחצות לי הנעליים", התלוננתי. להפתעתי היא הסכימה, אולי כי התנהגתי קום איל פו.
אומנם בחצר, בעישון, התווכחתי עם חלק מהאורחים שמאוהבים בביבי ובטראמפ, ואיחלתי להם אוטובוסים וסאבוויי שיתפוצצו באוויר ובמנהרות באמריק'ע, אבל זה משום שהם הרגיזו אותי עם ההצעות שלהם לפתרון הסופי של האנושות, חיסול האסלאם. חייתי באמריק'ע שש שנים, אני מכיר את הז'אנר של היורדים מהארץ, ואני מייחל שיהיה להם טוב שם, שלא יחזרו, ושלא יתרמו לנו גרוש. נחיה גם בלי האתנן שלהם על ניקיון המצפון, רק שלא יחנכו אותנו.
על הבוקר ירדתי לשתות קפה. היה ריח של זפת מהכביש, וקולות של קידוח, אבל התעלמתי. כיפוש הגיעה ובפיה בשורה: "מאמי, הרעשים עושים לי מיגרנה, ואני לא יכולה עם הריח של הזפת, אז אנחנו עוברים מלון. כבר מצאתי חדש, על חוף הים. ארזתי גם לך. סיים את הקפה שלך ואזמין הסעה. נאכל ארוחת בוקר במלון החדש". קצת נדהמתי, אז אמרתי: "למה לא סיפרת לי על כל ההפרעות שלך כשהכרנו?", היא הגיבה בקצרה: "כי לא שאלת. כנראה שהתרגשת מהמוצר הסופי".
נסענו גם לאוור־גליידס, לתנינים. היה יופי של טיול, הקפטן של הסירה אומנם לא היה יהודי, אבל היה לי חשש למבוא להונאה, שהתנינים בסבך הסוף היו בובות גומי, כי הם לא זזו כשעצרנו לצפות בהם. כיפוש משוכנעת שאלה תנינים אמיתיים, אז אנחנו חלוקים, אבל נחיה עם המחלוקת, כי היא תמיד תהיה בת של רב, ואני לעולם לא אהיה תמים.
נ.ב.
חזרנו הביתה. הכל כרגיל. דודי אמסלם מאיים שתהיה מלחמת אזרחים, אם יוציאו את אבי האומה לנבצרות; הפיקוד של פיתהמר על המשטרה מחליא ברמות, מושחת ורקוב; היועמ"שית עדיין מתפקדת, אבל זה זמני, אני מקווה שהיא תשרוד את כהונתה בעודה חיה; החטופים כבר לא מעניינים. פיתהמר וסמוצ'קנע כבר לא מתביישים לומר למשפחות - לא תהיה עסקה; מה שכן מעניין אותם זה להקים את מעלה רחב הזונה בתרי זוזים בעזה. אם המשפחות תתנהגנה יפה, יהיו גם מאחזים שייקראו על שמם של החטופים שלא יחזרו.
במערכת המשפט, הפרקליטות לקראת הקרסה מטעם אגם הדרעק, שמסית לפירוק המערכת. סיכול ממוקד של שופט/ת או פרקליט/ה זה רק עניין של זמן. אגב, אלוקים שלהם, כל עשרות האלוקים, אולי מאות, תומכים בסיכול הרשעים והרשעיות. חזרנו במנהרת הזמן לבאבא־בובות עם הדין רודף על יצחק רבין. עד שלא תהיינה כמה גופות, הבאבא־בובות לא יירגעו. הם באמת מחבבים דם יהודי נשפך.
המתנחלים מתפרעים ביו"ש, אבל אסור לגעת בהם, הם קדוישים. כדי שימשיכו בקדושתם, אין לגועליציית האפסים שום בעיה אם אוטובוס יתפוצץ בתל אביב. הדגש על תל אביב, כי זו עיר טמאה בשביל גועליציית האפסים; רוב בעם הטיפש שלנו מחכה לדונלד, הנכד של פרד הגרמני. הוא מאיים להפוך את עזה לגיהינום, אם החטופים לא יחזרו עד ל־20 בינואר. אני דווקא חושב שאמריק'ע תהיה בגיהינום, עם נשיא כמוהו; כן, הכל פה לקראת פיצוץ, אבל זה שלנו. חייב להיות הרבה יותר גרוע כדי שיהיה סיכוי שיהיה פה יותר טוב. מתי? לא ידוע, אבל נידרש להרבה שנים של סבל עצום ונורא.