איראן מתמודדת עם משבר כפול: מחד, היא מנסה לשקם את יכולות חיזבאללה שנפגעו משמעותית, ומאידך, בן בריתה המרכזי, אסד, איבד את שלטונו. נפילת משטר אסד מהווה מכה אסטרטגית קשה לציר השיעי, ומחייבת את איראן לשקול מחדש את מדיניותה באזור.
לישראל אין עניין לראות את יורשי אל-קעידה משתלטים על סוריה. עם נפילת משטר אסד, האתגר האסטרטגי של ישראל הוא למנוע היווצרות ואקום שלטוני שעלול להיתפס על ידי גורמי טרור קיצוניים. השאלה המרכזית היא כיצד להתמודד עם המציאות החדשה בסוריה, ומהם קווי האדום שחצייתם תחייב התערבות ישראלית. עד כה, בשל עיסוק בסוגיות פנימיות כמו סגירת התאגיד, פיטורי היועמ"שית ו"חוק פלדשטיין", טרם התקיים דיון אסטרטגי מעמיק בנושא.
קריסתם של שני שלוחים מרכזיים - חיזבאללה וחמאס - מעלה בטהרן שאלות לגבי תבונת האסטרטגיה של הפעלת ארגוני חסות. בעקבות המתקפה הישראלית ב-26 באוקטובר ובחירתו של טראמפ ב-5 בנובמבר, בחרה איראן להימנע בשלב זה מתגובה ישירה משטחה. במקום זאת, היא מפעילה את שלוחיה הנותרים בעיראק ובתימן. לאחר מספר שיגורים מעיראק ואזהרה ישראלית ברורה וחדה, המיליציות בעיראק עצרו, נכון לעכשיו, את הירי לעבר ישראל. החות'ים בתימן נותרו כשחקן סורר, שלא מקבל מרות מאיש, וממשיכים בירי טילים ומל"טים לעבר ישראל ובניסיונות לפגוע בספינות בים האדום.
עד כניסת הנשיא הנבחר טראמפ לתפקידו, איראן נמנעת ממהלכים דרמטיים. עם זאת, גורמים רבים במדינה מקדמים את הצורך בהתקדמות לעבר יכולת גרעינית. הלקח שהפיקה איראן ממלחמת אוקראינה הוא שמדינה ללא יכולת גרעינית הופכת לפגיעה למתקפות חיצוניות, ולכן חיוני להשיג פצצה גרעינית. האתגר של ישראל יהיה לשכנע את טראמפ שגם אם יוותר על אוקראינה, אל לו להתפשר מול איראן.
מתוך הטור של אלון בן דוד שהתפרסם בסוף השבוע ב"מעריב"