שוב ושוב הוסבר לציבור שהלקח נלמד. במחיר דמים, אבל נלמד. הוסבר לנו שעכשיו זה אחרת: איסוף הנתונים, ההאזנות, הסייבר, הפעלת סוכני שטח, תצלומי הלוויין, כלי התקשורת. הכל שופר על מנת לספק מודיעין והתראה. באמת, אם יש דבר שחשבנו שבמודיעין נפטרו ממנו בשנה האחרונה, הרי שזו היהירות, המחשבה המופרכת שאנחנו יודעים הכל על האויב.
איך אסד פרטנר?
פספוס האפשרות שהמורדים יכבשו את סוריה אינו עוד פספוס, אלא החמצת הבנת אירוע אסטרטגי. יהיה ודאי מי שיאמר, "מה רוצים מאמ"ן, אם האיראנים, הרוסים וחיזבאללה לא ראו את זה מגיע? ספק אם המורדים או פטרונם הנשיא הטורקי ארדואן חשבו שינחלו הצלחה כזו מסחררת". זה נכון, אבל מאמ"ן אחרי 7 באוקטובר פשוט קיווינו וציפינו ליותר.
האירוע חמור במיוחד כי לא רק שלא הבינו את המתרחש, אלא פורסם שבאמ"ן ניסו לשכנע שניתן לנצל את המלחמה ואת ריסוק חיזבאללה להעביר את אסד צד – לגרום לו להתנתק מציר איראן־סוריה־חיזבאללה, ויותר מכך: לגרום לו לסייע לנו במניעת הברחות נשק ללבנון, ובתמורה נכיר בשלטונו. הזוי ככל שזה נשמע, זו הייתה הערכתם.
תמוה איך הגיעו שם למסקנה שאסד הוא פרטנר חזק, שחקן יציב שאפשר לעשות איתו עסקים, שאפשר לרקוח איתו ועם הרוסים דיל שירחיקם מחיזבאללה, תמורת לגיטימציה ויציבות למשטרו. מה היה בסיס הנתונים שגרם להם להעריך כך? והאם נשמעה עמדה שלכל הפחות אתגרה את המחשבה שאסד שולט?
להתרגש מסינוואר
גרוזברד הדגים באמצעות יחיא סנוואר עוד בעיה בחטיבת המחקר של אמ"ן. הוא סיפר שבמהלך עבודתו הוא נפגש עם מרבית בכירי החטיבה, חלקם אנשים שעוקבים אחר התנהלותו של סינוואר לפרטיה. ושבחדרי אחדים מהם אף נמצאו תמונות גדולות שלו. ברור, הסביר גרוזברד, שבקשר קרוב שכזה מתפתחים רגשות כלפי מושא המחקר.
"עודדתי אותם לבטא את הרגשות ביחס אליו (סנוואר)", סיפר גרוזברד, "הם אמרו שהם מעריכים אותו. היה מי שריחם עליו ותיאר אותו כאדם שנמצא במנוסה מתמדת. אחד שאמר שבעיניו הוא דמות של אב חם, ואחד שיש לו ממש שנאה אליו". גרוזברד הסביר שאדם שנותן המלצה על סנוואר צריך להיות מודע למה שהוא מרגיש כלפיו, אחרת זו המלצה כאילו רציונלית, אבל למעשה זו המלצה שבאה ממקום של עמדה רגשית. רציונליזציה.
עכשיו דמיינו לכם שבמשך שנים ארוכות יושבים בכירי חטיבת המחקר ועוקבים אחר התנהלותו של נשיא סוריה בשאר אסד. אחד מעריך אותו, שני מכבד אותו, שלישי מפתח כלפיו יחס חם ורביעי שונא אותו. כולם מפתחים כלפיו רגשות. האם זה משוקלל כשהם נדרשים לספק עמדה מפוכחת ועניינית על מצבו, כשירותו ומידת שליטתו בסוריה? יותר מכך, האם אנחנו באמת מבינים את צורת החשיבה "שלהם", של האויב? או שממשיכים לנתחו באמצעות קודים תרבותיים שלנו בתוספת רגשות?
מטריד אם גופי המודיעין שלנו עדיין חושבים במונחים של Better the devil you know than the devil you don't. ובעיקר – חייבים להכיר במגבלות המודיעין.
התרעות פיקוד העורף