לפני קצת יותר מעשור יזמתי סדרה של מפגשי במה עם מוזיקאים. כל מפגש כלל ריאיון שלי עם האומן וביצוע חי של שישה־שבעה להיטים גדולים שלו, בליווי גיטרה או פסנתר. כדי להזמין את המוזיקאים יצרתי קשר עם חברות בוקינג, אותן חברות שמייצגות את האומנים בתחום ההופעות. העיקרון היה פשוט: עבור כל מוזיקאי דורשים מראש מחיר "גארנטי", כלומר סכום שאותו יקבל בכל מקרה - בלי קשר לכמות הכרטיסים שאצליח למכור. ולכל אומן היה מחיר שונה. הסכומים נעו אז בין אלפי שקלים בודדים ל־20 אלף שקל ואף יותר. והמספר הזה היה הביטוי הכי אמיתי, והכי אכזרי, למצבו של האומן בשוק באותו רגע נתון.
היות שעול ההפקה היה עליי, נאלצתי לבחור מראש רק אומנים שהמחיר שדרשו עבורם היה נמוך יחסית. ובמהלך עיון ברשימות גיליתי שעבור קורין אלאל לא נדרש סכום גבוה במיוחד. זה הפתיע אותי, כי קורין תמיד הייתה בעיניי אחת מהמוזיקאים הכי גדולים כאן. וכמובן שגם שימח אותי מאוד. למעשה, היא הייתה השם הראשון שסגרתי. אבל אז, להפתעתי השנייה, למדתי שלמופע, שנערך באולם הקטן של היכל התרבות במודיעין, לא נמכרו הרבה כרטיסים. גם אחרי עבודת שיווק מאומצת. אני זוכר היטב את המבוכה שלי כלפיה, בערב המופע, למול המראה של שורות שלמות שנותרו ריקות.
אני מניח שבשלב הזה חלק מהקוראים אומרים לעצמם - נו, הנה עוד טור בכייני, שמקונן על כך שבישראל נזכרים באומנים הגדולים רק אחרי מותם. או, במקרה של קורין, כשמתברר שהם חולים מאוד. אבל אתם יכולים להירגע, כי הטקסט הולך למקום אחר לגמרי. כמעט הפוך. נשוב לאולם הקטן במודיעין, ולתופעת הטבע הנקראת קורין. לא רק שמיעוט הקהל לא העכיר את מצב רוחה, לפחות למראית עין, היא התמסרה להופעה הזאת כאילו נערכה באצטדיון מלא. נתנה את כל כולה, וכטוב ליבה במוזיקה אפילו תפסה באופן ספונטני את הגיטרה והמציאה על המקום שיר על מודיעין שהקדישה לקהל. אומן אחר באותה סיטואציה היה מסמן וי, עושה את המינימום הנדרש על פי החוזה וחוזר הביתה. אבל קורין אלתרה, צחקה, נשארה על הבמה חצי שעה יותר מהמתוכנן ובסוף גם הצטלמה עם כל מי שביקש.
וזה בית ספר אמיתי, לימודים סופר־גבוהים לאופן שבו מוזיקאי צריך לנהל קריירה בת עשרות שנים במקום הכל כך קשה שנקרא ישראל. בתמצית: אם אתה לא נהנה מזה, אולי עדיף שתעסוק במשהו אחר. ובמעט יותר פירוט: לא לוותר אף פעם; להתייחס לכל אירוע כאילו הוא הכי חשוב שיש; להעריך לנצח את העובדה שאנשים שילמו כסף ויצאו מהבית כדי לראות אותך; ולא למדוד את עצמך, ואת הקריירה שלך, רק על סמך מידת הביקוש שלך בהווה.
קורין יישמה את ההמלצות האלה גם ביצירה עצמה. אף שהאלבום המצליח האחרון שלה היה בסוף שנות ה־90, היא הוציאה מאז עוד שישה אלבומים. כולל אלבום ילדים, אלבום אלקטרוני, וכזה שהורכב רק מהטקסט של מגילת קהלת. לא הפסיקה לחפש, להתנסות, לערוך שיתופי פעולה עם אומנים צעירים. וכאמור, גם להופיע כמעט בכל מקום שביקש לארח אותה. יכול להיות שהפיחות במעמדה הפריע לה. זה כמעט מתבקש. אבל היא לא נתנה לו לנהל אותה. ובכך הייתה שונה מלא מעט מוזיקאים בני גילה אחרים בישראל, שנעלבו מהעולם והעדיפו להשתבלל ולהתפייד.
כל זה נהיה מובן יותר כשחושבים על מהלך הקריירה של קורין, שמהרגע הראשון לא הייתה קלה ואילצה אותה לפתח עור עבה ויכולת התמדה יוצאת דופן. תחשבו רק על זה שהיא הייתה מוזיקאית מקצועית מאמצע שנות ה־70, אבל ההצלחה המסחרית הראשונה שלה - "אנטרקטיקה" - הגיעה רק ב־1989. כשבדרך עברה אין־ספור שינויי סגנון, חיפושים עצמיים וכישלונות. מי שחושלה באופן כזה, ובמשך שנים ארוכות נתפסה כאאוטסיידרית, רכשה כנראה כלים להתמודדות גם עם השנים הפחות זוהרות בהמשך הדרך. אבל יותר מכל - היא הייתה אומנית אמיתית. כזו שלא איבדה לרגע את הסקרנות ואת הרעב. זן נדיר.
על הסכין
בשבוע שעבר הלך לעולמו מוזיקאי נוסף, גלעד ויטל, חבר להקת שוטי הנבואה. גלעד היה מוכשר במיוחד, והייתה לו תרומה מכרעת להצלחת הלהקה. אבל אחרי הפירוק שלה, קריירת הסולו שלו לא שחזרה את אותה הצלחה. במשך שנים קיוויתי שיצליח לחזור בגדול. וגם חלמתי על איחוד מחודש של הלהקה. עצוב עצוב.
"מילי בלאק" היא סדרת מתח חדשה של HBO שמציעה מעט מקוריות לז'אנר השחוק. הגיבורה שלה היא בלשית בריטית שנאלצת לשוב לג'מייקה, שם גדלה, לטובת פרשייה העוסקת בנעדרים. בדרך היא מתוודעת מחדש לבירה קינגסטון ולאחיה הצעיר שהפך לאישה, נפגעת מהגזענות הלבנה שעדיין קיימת והכל מוגש באופן אמין ומותח במיוחד.
"היונים השחורות" (נטפליקס) היא סדרת ריגול שאולי לא ממציאה שום גלגל, אבל מצליחה למכר ללא רגשות אשם. קירה נייטלי המצוינת מגלמת את אשתו של שר אנגלי בכיר, המרגלת למען ארגון מסתורי ומעבירה לו סודות מדינה. העלילה מתחילה להסתבך כאשר המאהב שלה מחוסל, ומשם הסדרה מותחת לכל אורכה, מצולמת ומשוחקת למופת.