ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט פירסם השבוע מאמר בוושינגטון פוסט המוקדש למצב בסוריה. בפתח המאמר קבע בנט כי ישראל ניצבת בפני רגע מכריע של סכנה והזדמנות. "כל שינוי שיקרה מעתה, קרוב לוודאי ישפיע על האזור למשך עשורים", הוא הוסיף. את הסכנות כולנו מכירים. קראתי בסקרנות, בציפייה לתיאור ההזדמנויות.
בנט סקר בפירוט את המצב בסוריה, את ריבוי ארגוני המורדים והפלגים ואת עברו המטריד של המלך החדש. הוא הטיל ספק בתדמיתו המתונה של א-שרע, וקבע כי הפיכתו מג'יהאדיסט לחובב חליפות היא תרגיל מחושב ולא יותר.
"קרוב לוודאי, א-שרע נותר ג'יהאדיסט סָלַפי, שעיקר האידיאולוגיה שלו נשארה כשהיתה", כתב ראש הממשלה לשעבר. בסיום, שיגר איום כלפי שליטיה החדשים של דמשק. לא נחכה לראות האם ארגון כמו זה של ג'ולאני מתון, כתב בנט, אלא נפעל לנטרל איומים לפני שיבואו.
מבין חיות הג'ונגל, כולם יודעים למי יש הכי גדול. אין צורך לחזור ולנופף בזה. גם א-שרע ואנשיו יודעים. שעות מעטות אחרי שתפסו את השלטון, הם החלו לחוש את נחת זרועו של צה"ל.
הם חשים בה עד לרגע זה. לעומת האיומים, שאלת ההזדמנויות שטומן השינוי בסוריה איננה נדונה בשיח הישראלי. במדינות השכנות, וגם בבירות המערב, בשיח הפומבי תמצאו שתי שאלות שחוזרות על עצמן.
מיהו א-שרע ולאן הוא לוקח את סוריה, והאם אפשר לכונן איתו יחסים. אצלנו שואלים מתי ישוגר משם הטיל הראשון, וכמה עמוק עלינו לתפוס משטחם.
נתפסנו עם המכנסיים למטה, וטרם נחלצנו מן המבוכה. בארץ שכנה, שחשבנו כי אנו יודעים עליה הכל, הותז ראשו של השליט כמעט בן לילה, ואת מקומו תפס ברנש שעליו ידוע אך מעט.
זו מלחמת התקומה של הסורים. מדינה חדשה מתהווה לנגד עינינו. לטוב או לרע, תלוי בקברניטיה. אבל תלוי גם מה יעשו השכנים ועד כמה יעזרו להם לקום על הרגליים.
א-שרע, מצדו, שיגר מסרים פומביים של פיוס. הוא אמר כי אין בכוונתו לתקוף את ישראל, וכי סוריה תשושה ואינו רוצה מלחמות. וכי למה שירצה, עם הירושה המדממת שקיבל.
אוכלוסיית סוריה עברה אסון לאומי. היא נטבחה בידי שליטיה, נעקרה וכבודה חולל. היא מצפה ממנו שישכין שקט ויבנה אותם מחדש. מהשכנים היא מייחלת לקצת עזרה. אנחנו הישראלים יכולים להבין את הרצון להירפא אחרי טבח.
נכון שהוא ג'יהאדיסט, אבל זו איננה תכונתו היחידה. מדובר בדמות מפתיעה ומסקרנת, ועד שלא נבחן אותה לעומק, לא נדע האם הוא מסתיר עבורנו הזדמנות ואיזו.
הוא פטריוט סורי, אינטליגנטי ורהוט. יש לו תכונה מתבקשת מאליה, אבל נדירה אצל מנהיגי האזור: הוא מרבה לדבר אל הציבור ולספר באריכות על כוונותיו. במהלך חייו עבר תמורות, במיוחד בעשור האחרון.
אפשר להינעל על עברו הג'יהאדיסטי מבלי להיגמל, להשמיצו לאורך כל היום ולהימנע מכל מגע איתו. חמוצים זה אנחנו. יחסים עם הדרוזים בסוריה ועם המיעוט הכורדי זה חשוב, אבל בדמשק של היום לא שולטים שני אלה.
מדינות האזור השתכללו, ובאזורנו, כולם מדברים עם כולם. דמשק של א-שרע סילקה את האיראנים ועוזריהם, והיא קוראת לשכנותיה. לישראל אין את הלוקסוס הזה לוותר על בדיקת ההיתכנות. לא מדובר במשימה מסובכת. גורמי ממשל בישראל ידעו למצוא את הדרך למורדים הללו בעבר. גם לקיצוניים ביותר.
הטור המלא יפורסם מחר במעריב