הימים הם ימי חנוכה, אבל אין יצירה אומנותית שמתארת בדיוק רב יותר את תמונת המצב בקואליציה מה"חד גדיא" של פסח. בעוד ראש הממשלה בנימין נתניהו מחלק את זמנו בין דוכן העדים בבית המשפט המחוזי בתל אביב לבין לשכת ראש הממשלה ואולם המליאה, שבו הוא נאלץ להופיע מדי פעם כדי לקבל הוכחות כי האופוזיציה עדיין חיוורת ולא מסוגלת לכלום – אפילו להפריע לו לנאום כמו שצריך – שותפיו הקואליציוניים מרקדים ריקוד קבוצתי משונה, שבו כל אחד מהרקדנים מוכן לחנוק את רעהו עד מוות.
השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר דורש לפטר את היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה. זה לא חידוש וזאת לא כותרת, זאת המציאות. עובדה בשטח שבן גביר מתעקש לקבוע וממש לא מתכוון לוותר. על המניעים ועל הטיעונים ועל ההיגיון שמאחורי הדרישה כתבנו בהרחבה בשבוע שעבר. כל הנאמר בהחלט רלוונטי גם השבוע. לפי הפרוצדורה, מה שנדרש כדי להתניע את מהלך ההדחה הוא דיון עקרוני בישיבת הממשלה, שבו השרים יעלו את טענותיהם כלפי היועמ"שית ויצביעו על תחילתו של הליך הדחתה.
כדי שהדיון הזה יתקיים, עליו להיות מונח על סדר יומה של הממשלה, שזוהי סמכותו של... ראש הממשלה, שמנוע מתוקף הסדר ניגוד העניינים להתקרב לסוגיה. על כן הכתובת הרלוונטית היא סגנו, הלוא הוא שר המשפטים יריב לוין.
וכאן מתחיל הריקוד. לא שיריב לוין מרוצה מתפקודה של היועצת המשפטית לממשלה. הוא לא. עד כדי כך שבשבוע האחרון גיבש מסמך, סוג של מכתב התראה לקראת שימוע, שבו ריכז את כל הטענות, הקובלנות וההתנגדויות של הממשלה כלפי מי שמייעצת לה משפטית אך נתפסת מבחינתה כגורם לעומתי ואפילו עוין.
אבל הרבה יותר מפיטורי היועצת המשפטית – או הרבה לפני – השר לוין רוצה לקדם מהלך אחר, קרוב לליבו, ציפור נפשו, שמבחינתו מחכה לשעתו במגירה. לוין נחוש בדעתו להשלים חקיקת תיקון לחוק יסוד השפיטה. התיקון שישנה את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, כך שלקואליציה ולא למערכת המשפט יהיה רוב בוועדה.
הפעם, בשונה מהניסיון הקודם שגרר את המדינה כולה לשנה של מלחמות היהודים סביב הרפורמה המשפטית, לוין מוגבל מאוד בזמן. אין לו זמן לשכנועים או למשאים ומתנים ארוכים. יש לו דד־֫ליין קשוח שבג"ץ קצב: 16 בינואר. עד אז על שר המשפטים לכנס את הוועדה לבחירת שופטים ולהצביע על נשיא בית המשפט העליון.
בנסיבות הקיימות, המשמעות היא בחירת השופט יצחק עמית לנשיא ברוב קולות של חברי הוועדה המכהנת. מבחינת לוין זה לא יהיה סתם הפסד במאבק, אלא השפלה פומבית ותבוסה כוללת (שלו ושל הימין כולו) שיש לעשות כל שניתן כדי למנוע.
כאן מתחילות החדשות הרעות לבן גביר: לוין יודע להיות עקשן ולא גמיש לא פחות מהשר לביטחון לאומי, ובמה שקשור לרפורמה המשפטית – אף יותר ממנו. נראה כי הפרות המשמעת הקואליציונית בהצבעות, שעוצמה יהודית מפעילה כמנוף לחץ כדי לקדם את פיטורי היועמ"שית, מטריפות את יו"ר הקואליציה אופיר כץ, מכעיסות את שר האוצר בצלאל סמוטריץ', מוסיפות כאבי ראש לנתניהו – אבל לא עושות רושם על לוין. לשר המשפטים יש שעון חול, והוא סופר גרגירים לאחור.
לכן, לוין מפעיל את "שיטת העסקאות" שלו שבה הצטיין עוד כששימש כיו"ר הקואליציה. רוצה לקבל א'? תן לי את ב'. לא תיתן לי את מה שחשוב לי – לא תקבל את מה שחשוב לך. ככה פשוט.
בדרך למשבר חוקתי?
אילו זה היה תלוי רק בבן גביר ובלוין, ייתכן שהפתרון היה מגיע ללא כיפופי ידיים מיותרים וללא כותרות בתקשורת. אלא שלריקוד הזה יש שותפים נוספים - החרדים, שלהם יש סדר עדיפויות אחר. החרדים לא מתנגדים למלחמות של בן גביר ולוין. יש להם הרבה מה להגיד על תפקידה של מערכת המשפט במצב הנוכחי של צעירי המגזר מחויבי הגיוס.
החרדים מוכנים לַכֹּל: לתת ללוין את חוק הרכב הוועדה לבחירת שופטים, לבן גביר את הליך הפיטורים של גלי בהרב מיארה. רק שהכל אחרי שחוק הגיוס יגובש לשביעות רצונם ויאושר בקריאה שנייה ושלישית. בסדר הזה, ולא אחר.
אילוץ הגיוס מלחיץ עוד יותר את שר המשפטים עם הלו"ז הלחוץ ממילא שיש לו. כשרוב העם מסתכל על לוח השנה, הוא רואה בו ארבעה ימים עד לסוף שנת 2024 או ערב הנר השלישי של חנוכה. יריב לוין רואה בו 20 ימים עד לפקיעת הדד־֫ליין של בג"ץ. עד אז, הפאזל חייב להיות מורכב: חוק הגיוס חייב להיכנס לספר החוקים כדי שהחרדים ישחררו את נושא הרכב הוועדה לבחירת שופטים, ואז שר המשפטים ישחרר לשר לביטחון לאומי את נושא פיטורי היועמ"שית. אלא אם כן אחד השותפים יתכופף ויוותר על דרישתו.
החרדים, שמעריכים כי שוב יתבקשו להיות אלו שמוותרים, מעלים תהייה הגיונית: למען מה עלינו שוב לעכב את הנושא הכי חשוב לנו? מה בדיוק יקרה אם ב־16 בינואר שר המשפטים יודיע לבית המשפט כי דרישתו לכנס את הוועדה לבחירת שופטים כדי לבחור את נשיא העליון אינה רלוונטית עוד, כי הרכב הוועדה שונה והוועדה ההיא כבר לא קיימת?
גם האופטימיים מבין תומכי הרפורמה המשפטית מעריכים כי עתירה לבג"ץ תבוא דקה אחרי שחוק הרכב הוועדה לבחירת שופטים יאושר במליאת הכנסת. מכאן לשופטי בג"ץ יש שתי אפשרויות: כמו במקרה של חוק הנבצרות, לקבוע כי ההרכב החדש של הוועדה לבחירת שופטים יחול רק בכנסת הבאה; או לפסול את החוק כליל בטענה שהוא מנוגד ליסודות הדמוקרטיים של המדינה.
מה יקרה אז? כמעט כולם בקואליציה בטוחים כי במקרה של פסילת החוק או קביעת תחולתו החל מהכנסת הבאה, לא יהסס שר המשפטים לוין להוביל הישר אל משבר חוקתי.
אגב, לא את כולם בקואליציה צמד המילים הזה, "משבר חוקתי", מפחיד. יש מי שבשיחות המסדרון משמיע קולות קרב וטוען כי "אם החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים לא יחוקק – לממשלה הזאת אין זכות קיום. הימין עם יריב לוין". ויש גם כאלה שסבורים כי כמו ש"ליל גלנט 2" לא קרה, כך גם אין סיכוי ל"סערת הרפורמה המשפטית 2".
האופוזיציה החלשה והמחאה הדועכת הן בהחלט המזל הגדול של הקואליציה והממשלה. חוסר המסוגלות של האופוזיציה לתת פייט אמיתי - כמו שספגה בזמנו ממשלת השינוי של נפתלי בנט ויאיר לפיד - לא במליאה ולא ברחוב, מגבירה משמעותית את הביטחון העצמי של כל משתתפי ריקוד החנק הקואליציוני. שידור חוזר של מלחמות הרפורמה כבר לא הכי מרתיע אותם. מה שבעיקר לא מאפשר לכל אחד מהשותפים להתקדם בהרמוניה הוא הפער בסדרי העדיפויות של כל אחד מהרקדנים.
וראש הממשלה המנוע מלטפל באירוע? לבנימין נתניהו ספירה משלו: אצלו זה 24 ימים עד עידן דונלד טראמפ. מבחינתו, זה מה שקובע.