כהרגלה מדי שנה, פרסמה השבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) אוסף נתונים לגבי אוכלוסיית ישראל. והיו שם חדשות טובות וחדשות רעות. נפתח בטובות. יש במדינה יותר מ־10 מיליון. כ־77% מהם יהודים ואחרים. התעצמנו. אנחנו כבר לא "מדינה קטנה". בישראל חיה הקהילה היהודית הגדולה בעולם. ועוד מעט קט – גם רוב היהודים בעולם. רק בישראל גדל מספר היהודים. בגלויות השונות מספרם פוחת והולך. ואין דומה לנו בפריון בקרב המדינות המפותחות. אלו אינן מגיעות לשני ילדים לאישה, ואצלנו – למעלה משלושה. גם ה"חילוניות" שלנו עוקפות את אחיותיהן במערב.
אך יש גם חדשות רעות: יותר ישראלים ירדו מהארץ בשנה שעברה מאשר עלו ארצה או שבו אליה. בשנת 2024 עזבו את ישראל כ־83 אלף תושבים, וחזרו רק כ־24 אלף. בנוסף, 33 אלף עולים חדשים הגיעו - 15 אלף פחות משנת 2023. עד השנה שעברה (שבה פרצה המלחמה) ירדו מהארץ ("יצאו לטווח ארוך") כ־20־27 אלף איש מדי שנה. ובשנת 2023 – הרבה יותר: 55 אלף. מיהם היורדים הללו? למה הם יורדים? האם זו תופעה חדשה? מיהם "הרופאים הבכירים הנוטשים את ישראל" או המאיימים בירידה?
הרי ב־120 השנים האחרונות ירדו מהארץ כמעט מיליון יהודים. בעלייה השנייה המהוללת (1904־1914) עלו ארצה כ־35 אלף יהודים. הכי חלוצים ואידיאליסטים. 70% מהם ירדו מהארץ - בגלל המלריה והאבטלה והערבים וחילוקי הדעות האידיאולוגיים (היורדים היו יותר "שמאלנים"). אבל מעט הנשארים - הקימו את המדינה.
מובן מאליו שמתנגדי הרפורמה ינסו להאשים אותה בכל הרע בישראל: הסרבנים מאשימים אותה בטבח 7 באוקטובר (במקום להביט במראה ולזהות בה את מי שהחליש את צה"ל ושכנע את יחיא סנוואר כי יש לו שעת כושר). בעלי הון ומשקיעים שמיהרו להוציא את כספם מהארץ עם הכרזת הרפורמה, האשימו אותה בפגיעה בכלכלה (גם הם לא התבוננו במראה).
שונאי ישראל מבית הסבירו את גל האנטישמיות בעולם, זה בנוסח האג למשל, ב"החלשת מערכת המשפט". פרי הרפורמה המשפטית. אבל בפועל, מערכת המשפט ניצחה את הכנסת והממשלה - שום תיקון משפטי לא יושם. ולכן מערכת המשפט שלנו אמורה להצטייר בעולם דווקא כחזקה יותר מאי־פעם.
אבל ניתן להבין מדוע יעדיפו לתאר את היורדים כמהגרים אידיאולוגיים (כמעט מבקשי מקלט מדיני הנמלטים מדיקטטורה), ולא כמי שיורד מהארץ בגלל יוקר המחיה, פחד ממלחמות, פוסט־ציונות או אנטי־ציונות, או בשל השתייכות לאותו זן שראש הממשלה יצחק רבין ז"ל הגדיר "נפולת של נמושות".
קשה למדוד פטריוטיות אצל מי שהעדיפו להינתק מה"פאטריה", מהמולדת שלהם, אבל אני יודע שהם אינם ציונים. "יש רק ציונות אחת", קבע דוד בן־גוריון, "ופירושה לחיות בישראל". כך אמר ראש הממשלה הראשון ב־1951 בסעודה במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק, מול "בכירי הציונים" בארה"ב ובעלי הון יהודים, שישראל נזקקה נואשות לתרומותיהם בשנות הצנע־על־סף־רעב בארץ. אבל בן־גוריון לא היסס להטיח בפניהם את האמת הציונית, הנכונה עד היום. יהודי שאינו עולה ארצה (ואין גלות בכפייה בימינו), על אחת כמה וכמה יהודי היורד מהארץ – אינו יכול להיקרא ציוני. אולי אוהד, אולי תורם, אבל לא "ציוני".
אני למדתי שכאשר מסבירים מחלה אחת בהרבה גורמים, אות הוא וסימן כי איננו יודעים באמת מה גורם למחלה. וכשמדובר בירידה מהארץ – רדידות השורשים הציוניים היא המאפשרת העיקרית של הירידה. זו שכיחה פחות בקרב חרדים ובני הציונות הדתית, כי השורשים האמוניים שלהם בארץ ישראל עמוקים יותר מלכתחילה.
לאנשי שמאל מובהקים קל יותר לרדת מהארץ ולהאשים את הכיבוש, את נתניהו, את הרפורמה, את המתח והשסע והפילוג והאלימות והגסות – רק לא את חולשת הזהות והעוגנים המחברים אותם לארץ. הוריהם עלו ארצה מטעמים אידיאולוגיים או כבר היו צברים מושרשים, מלח הארץ, לוחמים ומתנדבים - אך הם לא הצליחו להוריש לילדיהם דבקות בארץ בכל מחיר, את מדינת ישראל כערך ולא כ"מקלט בטוח". את ה"אנחנו" החלוצי במקום ה"אני" שטובתו ונוחותו ומיצויו העצמי גוברים על הציונות שלו. אלו הם היורדים.
התרעות פיקוד העורף