כשקהילות עוטף עזה נאלצות לקבץ נדבות בחו"ל, זו בושה גדולה עבורנו | אבי בניהו

חברי קהילות נחל עוז וניר עוז השכולות מסתובבים לחפש נדבות ותרומות בקהילות היהודיות בעולם, וגם: הסיכויים והסיכונים שמחייבים אחריות, אחדות וראייה לאומית ולא פוליטית וכיצד נקלענו למשטר "קקיסטוקרטיה"

אבי בניהו צילום: לירן שטרית
בצלאל סמוטריץ' בניר עוז | צילום: ללא קרדיט

1. נפרדנו השבוע מהשנה האזרחית הקשה בתולדותינו, שנה שחורה של אבל, שכול, יתמות, הפקרה וחידלון. שנה של פוליטיקה מסריחה, שנעשתה בערבוביה עם גילויי גבורה של לוחמים והתגייסות חסרת תקדים של החברה האזרחית. זו הייתה שנה קשה מאוד, עצובה מאוד ומאתגרת מאוד, עם חטופים שעודם בשבי חמאס כבר 450 יום, עם למעלה מ־100 אלף עקורים מבתיהם, עם רבבות פצועים בגוף ובנפש, ועם דרום וצפון המדינה ההרוסים, המחכים לשיקום ולצמיחה.

שנת 2025 תהא שנה של אתגרים והזדמנויות, של סיכונים וסיכויים, ושל חובה לבחור נתיב לישראל. את ההצלחות המבצעיות המשמעותיות נצטרך, בשום שכל ובאחריות מדינית־לאומית, להפוך לניצחונות. את המצב הגיאו־פוליטי החדש שנוצר במזרח התיכון נצטרך לתרגם לטובת מעמדה וביטחונה של ישראל. זה מחייב שיקול דעת, אחריות, זהירות והעדפת האינטרסים של המדינה על אלו הפוליטיים.

ישראל מצויה בצומת גורלי לעתידה. יש רק שתי אפשרויות שילכו ויתחדדו במהלך שנת 2025: או להישאר מדינה יהודית ודמוקרטית חזקה ובטוחה, שמשמשת אור לגויים במדע, במחקר, ברפואה ובחקלאות, מדינה המנצלת את כל הכוחות האדירים שישנם בתוכנו להשפיע על האזור ועל העולם - או להיסחף אחר איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק, יריב לוין, שמחה רוטמן ואחרים, למצב של פגיעה בדמוקרטיה, של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" ושל כלכלת הלכה. של מדינה שחלון הראווה שלה הוא כיבוש, גירוש וסיפוח, מדינה המרחיקה עצמה מאומות העולם, מרוח התנ"ך, ממגילת העצמאות, מרוח צה"ל - והכל בעטיפת צלופן מרשרשת ומטעה של "לא נחזור ל־6 באוקטובר".

איתמר בן גביר
איתמר בן גביר | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בשנת 2025 נצטרך לקבל החלטות כבדות משקל, לא לאפשר לממשלה לחרב את המדינה, להתחבר ולהתאחד בתוכנו, היכן שרק ניתן (ויש הרבה). לשמור כאן איתנו את כל הכוחות הטובים, שחרדים ומתכננים לעזוב את ישראל - ולרתום אותם לחיל המשמר, הריפוי והשיקום.

דבר אחד למדתי בשנת 2024 הקשה והכואבת: המדינה הזאת חזקה, אזרחיה טובים ומסורים, לוחמיה, בניה ובנותיה שבחזית גיבורים ועזי נפש, פצועיה מקרינים חום ודוגמה אישית, חקלאיה לא מוותרים על שליחותם בחום ובסופה, משרתי המילואים הם עמוד האש לפני המחנה, ויש הרבה מאוד משותף בין כולנו.

ומכל אלה למדתי, ואני למד, שהמדינה חזקה יותר מאשר ממשלתה הרופסת, שאזרחיה טובים ואחראים מ"נבחריהם", ושהחברה שלנו, אם תתאחד - תתגבר על המחלוקות (או תדע לנהל אותן נכונה) ותדע לבודד קיצוניים מכל הצדדים. 2025 תהא ראשיתה של גאולה, צמיחה, תיקון וריפוי, ותחזיר את ישראל לשליחותה ותפקידה באזור ובעולם. לו יהי.

בנימין נתניהו
בנימין נתניהו | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90

3. אף שלמדתי מדעי המדינה בחיפה, הרי שלבושתי את המונח "קקיסטוקרטיה" לא הכרתי. התוודעתי אליו השבוע, מפיו של יואל אסתרון בוועידת "כלכליסט" ובהרחבה יתרה מרשימה שפרסם אמיר בן דוד. והיות שאני חושש שחלקכם, שחיים בישראל, לא מודעים לסוג המשטר שבו אנו חיים, הריני להסביר.

על פי ויקיפדיה, המונח "קקיסטוקרטיה" (לא מלשון קקי חלילה) נגזר משתי מילים ביוונית: "קקיסטוס" = הגרוע ביותר, ו"קראטיס" = שלטון. קרי, "השלטון הגרוע ביותר". המונח הזה נטבע כבר במאה ה־17, ועכשיו ראו נא את רוב השרים שלנו, את איכותם וניסיונם, את המינויים שלהם, את פועלם, את החלטותיהם, את הצלחותיהם לעמוד באתגרי המדינה, את איכות הניהול, ואז תבינו שאם נתניהו ולוין לא אהבו את הדמוקרטיה המפותחת שלנו ולא הצליחו להפוך אותה לדיקטטורה, אז התקבענו על "קקיסטוקרטיה", וגם זה רק לבינתיים. לכאן או לכאן.

4. פעם כינו את שיטת הפעולה של העושק והביזה של תקציב המדינה בלילה האחרון - פעולה של "גנבים בלילה". המונח הזה מת. כעת הכל מתבצע בראש מורם, ללא בושה, לאור היום ומהמקפצה. כרוצים  לומר: "ניצחנו, תורנו לבזוז, לך תדע עד מתי נהיה פה, זה הזמן שלנו, שיקפצו לנו".

כספים קואליציוניים היו כאן מאז ומעולם, אבל היו גם צניעות, בושה ומידתיות. ישראל כעת במלחמה קשה, ארוכה ותובענית, שאת מחירה נחוש מהשבוע ביתר שאת, ויהיו בתוכנו אנשים שיתקשו להחזיק ראש מעל למים. אבל זה לא מנע מהממשלה לתת פחות לצפון ולדרום ופחות למילואימניקים - כדי לתת יותר ל"בייס" של חברי הקואליציה. הם לא יינקו.

5. קחו למשל את הצורך הלאומי הדחוף והחשוב לשיקום הדרום והצפון. שנה וחצי כמעט מפרוץ המלחמה - ואין ראש למנהלת תקומה לשיקום הדרום, מאז שמשה אדרי, שהקים את המנהלת ואישר לה תקציב, חזר לתפקידו. יוסי שלי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ממלא את מקומו. גם בצפון אין ראש מנהלת שיקום מאז שהאלוף (במיל') אליעזר (צ'ייני) מרום התפטר.

מה כן יש לנו? את "שר המנהלות" זאב אלקין - שר שלם שאחראי על מנהלות שלא הוקמו או שפועלות ללא ראש. והמצב הזה הוא "פרצה קוראת לגנב", קרי הזדמנות פז לקדם מינויים פוליטיים (אלקין וגדעון סער חוזרים לליכוד) של אנשי שלומנו, ולצ'פר ראשי ערים של הליכוד בדרום ובצפון על חשבון הקיבוצים והמושבים שנחרבו ועל חשבון קרית שמונה ומטולה החרבות.

לא מאמינים? אני מודיע לכם שראשי רשויות של הליכוד במפרץ חיפה ובצפון כבר דרשו להיכנס לתקציבי השיקום של הגליל. גם בדרום יש כרסום בתקציבי "תקומה", וחברי קהילות נחל עוז וניר עוז השכולות מסתובבים לחפש נדבות ותרומות בקהילות היהודיות בעולם. ואם זה לא אות קלון על ראשנו, מהו אות קלון? ואת המצב השלטוני של "קקיסטוקרטיה" אתם כבר מכירים.

פגיעה ישירה בבית בקצרין
פגיעה ישירה בבית בקצרין | צילום: מיכאל גלעדי, פלאש 90

6. "אתן מדברות יותר מדי", אמר ח"כ רוטמן, יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט למשפחות שכולות מ"פורום אוקטובר", שבאו לקרוא להקמת ועדת חקירה ממלכתית. אמר ועזב את החדר והשאיר אותן מול כיסאו הריק - ומה לעשות שרשימת הנרצחים, הנטבחים, הנשרפים, הנאנסים והחללים, שבשמם הגיעו לכנסת, ארוכה מנשוא? לוקח זמן להקריא אותה.

7. ישראל שוב מגיעה אל הקופה לאחר 7 באוקטובר. לאחר שנים שבהן קנינו זמן ושקט במחיר מופקע ובריבית נשך, הגענו לקופת הדמים והשכול - והשבוע (להבדיל אלף הבדלות), אנחנו מגיעים לשלם את מחיר העתק של המלחמה הזאת בדם ובכסף.

אזרחי ישראל צריכים לשלם את מחיר המלחמה והביטחון. אין בכך כל ספק, זה ייקח שנים, אבל אפשר להעריך שאם ננהג נכון ואם הממשלה תתחלף, תשנה הרכב או תתעשת – נדע להתגבר ולזנק מחדש. ובינתיים, נהגו בתבונה, רכשו בתבונה ובאחריות, היפרדו ממסורות ישנות וקיבעונות.

תגיות:
יישובי עוטף עזה
/
שיקום
/
מלחמת חרבות ברזל
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף