היה קר בכפר האולימפי במינכן, בפריז, ברומא ובוושינגטון. היה גם קר בנשמה. מי שאינו מכיר את העוסקים בביון, ריגול, חיסול והפלת משטרים, יהיה תמיד מופתע מחליפותיהם הגזורות בקפידה, מהמשרדים המתוקתקים ומנועם הליכותיהם של מפקדי תחנות ה־CIA המקשישים בגמלאות, כשהם מצדיקים בציניות מיומנת את נכלוליותם המקצועית. זה כמו לשבת בירכתי מקפיא עם קוביות קרח גדולות.
בלונג־שוט אחד בלילהאמר, מתרחק ט' מהמצלמה בגבו אליה כשהוא הולך לאורך חומה נמוכה של בית הקברות המקומי. עגול, דובי ומכורבל במעילו, צעדיו של ט' מהוססים, כאילו טרם התאושש מעננת לילהאמר הרובצת על המוסד. על מדרגות הבניין שבו גר חמשארי בפריז, היה ט' ערני וקומוניקטיבי יותר, כמעט קל רגליים.
הלוחמים המתינו לקורבנם בשעה 22:48 מול תחנת האוטובוס שממנו ירד בושיקי יד ביד עם אשתו הנורווגית, שהייתה בהיריון. הם סגרו עליו והרגו אותו ביריות משני אקדחים, 14 קליעים בסך הכל, שכולם פגעו בו. במוסד רצו להיות בטוחים שסלאמה מת. ישראל שילמה פיצויים למשפחת בושיקי. כמו לשפוך כוס מים על שריפת יער.
בוב איימס היה גבר גבוה במגפי בוקרים ומשקפי טייסים, ישר כסרגל, אמין וקתולי אדוק, שהתאהב בלבנט ובילה בו כאיש הסוכנות רוב הקריירה שלו. ההיגיון המבצעי שהנחה את איימס היה ש"הרעים יודעים מה מתכננים רעים אחרים יותר מאשר הטובים יידעו אי פעם". זאת התובנה שהביאה את האמריקאי בן ה־35 לחזר אחרי סלאמה, שנחשב מקורבו ואיש סודו של יאסר ערפאת.
איימס נפגש עם סלאמה ואשתו בנסיבות חברתיות. הוא נהג לאכול בביתם כמעט כל ערב בימים שבהם היה בביירות. בעל נאמן ואב לחמולת ילדים גדולה, הסתייג איימס מתדמית הפלייבוי של סלאמה. כאשר התאהב סלאמה בג'ורג'ינה ריזק, מיס יוניברס 1971, כתב איימס לאשתו: "מדוע הוא מנהל רומן עם אישה אחרת לא אבין לעולם, זה הורס את המוניטין שלו". כאשר ביקש סלאמה מאיימס לארח אותו ואת מלכת היופי שלו בדיסנילנד ובהוואי, נעתר איימס ושלח אותו לאמריקה בליווי צמוד של ה־CIA.
רמז לכך שהייתה מודעת לקשר המיוחד של איימס עם סלאמה, שידרה ישראל לאיימס באחד מביקוריו התכופים בישראל. בביקור ההוא הבהירו הבירוקרטים בגשר מיהו בעל הבית. "הם פירקו את המזוודות שלי לחתיכות", כתב איימס ביומנו, "רוקנו את משחת השיניים שלי, חפרו במשחת הנעליים, חשפו את הפילם במצלמה והחרימו את הדאודורנט וקצף הגילוח שלי בטענה שהם עלולים להיות פצצות".
התקרית שיזמה ישראל לא פגעה במזגו הטוב ובהמשך הקשר של איימס עם המוסד, שבא לידי ביטוי בשני ביקורים בשנה. אין ספק שאיימס היה אחד האמריקאים המחויבים ביותר לרעיון של פתרון הסכסוך בדרכי שלום וסיכן עבורו את חייו. הוא היה מבכירי הדוגלים באסכולה בדבר תפקידו השולי, אם בכלל, של סלאמה בטבח הספורטאים במינכן. על פי מקורותיו האמינים בדרך כלל, החל הסדר ההיררכי במינכן מאבו איאד, שמסר את המשימה לאבו דאוד, שבחר את שמונת המחבלים שחדרו לכפר האולימפי.
סלאמה השאיר את הממשל מעודכן באמצעות בוב איימס, בדבר המטרות והמגמות ארוכות הטווח של הפלסטינים, והעביר שדרים מערפאת, שחלקם הניבו את הרשות שניתנה לאבו עמאר לנאום באו"ם עם נרתיק אקדחו ריק וענף זית. את האינטרס האמריקאי המובהק ביותר - להגן על אישים אמריקאים במזרח התיכון מפני פגיעה - לא הצליח סלאמה לספק.
הפגישה שלנו בוושינגטון נערכה בחדר הישיבות של משרד עורכי דין יוקרתי באחד מבנייני האבן הלבנים המעניקים לבירה האמריקאית את המראה המכובד והמהודר שלה. זאת לא הייתה פגישה קלה. אף אחד אינו אוהב ששואלים אותו מדוע כרת ברית עם השטן כדי לקדם את האינטרסים שלו. גמלאי ה־CIA שהסכימו לפגוש אותנו בנוכחות מצלמה, זיהו את כיוון השאלות ועברו לעוינות מנומסת.
סם וויימן: "עלי חסן סלאמה ייצג יכולות ופונקציות מסוימות שהיו חיוניות לארצות הברית ולתפקיד שלי באותה עת. הוא היה גבר מאוד מרשים בעיניי. פיקח מאוד, עם אגו גדול, בעל יכולות פיזיות וכריזמטי מאוד. הייתי מודע למבצעים שהוא היה מעורב בהם. ידעתי שהוא ידע שידעתי, וכך עבדנו. החלטתי שאינני אמור לבחון את המוסר שלו. אם היינו מתחילים לדבר על מינכן, הייתי צריך לקום וללכת. אם הייתי מחליט לשאול אותו, 'עלי חסן, מדוע הרגת את כל האנשים האלה?', הייתי חייב להסביר לעצמי מדוע אני מדבר איתו? ההחלטה הנכונה הייתה לא לגעת בנושא הזה".
צ'רלס ווטרמן: "מוקדם מאוד בביזנס הזה אתה מגיע לנקודה שבה אתה מבין שעליך להיות במגע עם אנשים כסלאמה. לכן אתה מתמודד עם תחושות האי־נוחות לפני שאתה עושה את המוטל עליך".
וויימן: "אמרתי לו שהוא bloody fool להסתובב בביירות כפי שהוא הסתובב. אמרתי לו: 'אתה יודע שאתה מטרה ניידת'. אבל הוא הסתובב בביירות חופשי בשטח כמי שאומר, 'שום דבר לא יקרה לי. אני עלי חסן סלאמה, אני מי שאני, ובי לא יפגעו'. אמרתי לו: 'הם ישיגו אותך אם תמשיך לשדר את הפעילות שלך מבלי לעשות מאמץ לשמור על פרופיל נמוך. אתה יכול לבנות על זה שהם ידפקו אותך'".
שאלתי את וויימן - שהבהיר את חוסר הנחת שלו מכיוון השיחה ואיים לקום ולעזוב אך נשאר משום שלא התאים לו להתקפל מול מי שנדמו בעיניו לעושי דברו של המוסד - מדוע לא לקח ה־CIA אחריות ולא הגן על סלאמה מפני התנקשות.
וויימן: "כדי למנוע התנקשות בו משמעו שהייתי צריך לדעת שמבצע נקודתי יצא לשטח. עם תאריך, מקום ושאר פרטים חיוניים. לא היה לי מידע כזה. סלאמה האמין שיכול להיות פתרון לסכסוך, אבל פתרון כזה יכול לבוא רק בהשראת ארצות הברית. על רקע ההבנה הזאת הוא בחר לטפח יחסים עם אמריקה".
בבחירה לא לענות הייתה מקופלת תקווה שהשתיקה תיצור דילמה לישראל. עד כמה היא מוכנה לפגוע באינטרס אמריקאי בשם נקמה קרה. גישת הסוכנות הכעיסה את בוב איימס; הוא הזהיר את סלאמה ויעץ לו להגביר את השמירה סביבו. כהרגלו ביטל סלאמה את אזהרת ידידו בצחוק יהיר.
אילו הסכים סלאמה לעלות על משכורת של ה־CIA, להגיש קבלות ולהתנהג כמקור לכל דבר, יכול להיות שהסוכנות הייתה מבהירה למוסד שהוא חשוב לה ולאינטרס האמריקאי והמוסד היה מרפה. אבל התנהלותו היהירה והתגרנית של סלאמה הותירה מצב ביניים מטושטש שבו יכול היה ה־CIA שלא לשקר. סופה של האנינות הזאת היה כדור אש גדול שבו עלה חסן סלאמה לשמיים.
סלאמה נשאר ברשימת המטרות של "כידון" מימי גולדה. ישראל ניהלה מו"מ לשלום עם מצרים. לא היה שום יתרון מעשי בחיסול סלאמה, חוץ מאשר האינרציה של הנקמה.
בוב איימס נהרג ב־18 באפריל 1983 בהתפוצצות מכונית תופת שחדרה למתחם השגרירות האמריקאית בביירות. בפיצוץ נהרגו 16 אמריקאים ו־46 אזרחים לבנונים.
התרעות פיקוד העורף