היה יום שלג קפוא בנורווגיה. בוואן שלקח אותנו מוקדם מאוסלו ללילהאמר כדי לא לשרוף אור יום, הייתה מועקה שקטה חוץ מתרועות מחיטת אפו של אחד מאיתנו שהיה מצונן כמו שפן. השקט הזה אפיין את המסע שלנו בעקבות חוליות "כידון" של המוסד ומשימת החיסול של אנשי "ספטמבר השחור", שעל פי מודיעין רעוע, היו מעורבים בטבח הספורטאים הישראלים במינכן 1972. שלא יספרו לכם אחרת: ישראל הרגה גם מי שלא היו מעורבים; בהיעדר מידע מוצק, כינו אותם בני מוות ושלחו אותם לדרכם. מימי החיסולים ההם אנחנו רואים בנזק היקפי (חפים מפשע שנהרגים בזירה) מחיר לגיטימי.
היה קר בכפר האולימפי במינכן, בפריז, ברומא ובוושינגטון. היה גם קר בנשמה. מי שאינו מכיר את העוסקים בביון, ריגול, חיסול והפלת משטרים, יהיה תמיד מופתע מחליפותיהם הגזורות בקפידה, מהמשרדים המתוקתקים ומנועם הליכותיהם של מפקדי תחנות ה־CIA המקשישים בגמלאות, כשהם מצדיקים בציניות מיומנת את נכלוליותם המקצועית. זה כמו לשבת בירכתי מקפיא עם קוביות קרח גדולות.
קשה היה לזהות בלילהאמר, עיירה ציורית קטנה, כל זכר ללילה ההוא ב־1973, שבו התקבצו מייק הררי ולוחמיו כשהם מונעים בשכנוע פנימי עמוק ועל סמך מודיעין שגוי, שכאן ישלם עלי חסן סלאמה בחייו על רצח הספורטאים הישראלים. לילהאמר היא עיירת סקי קטנה שמתעוררת לחיים בחורף, ערוכה להעניק לגולשים שירותים בסיסיים: צימרים ומוטלים, פאבים מחוממים ברחוב הראשי, יין, בירה וסיידר אלכוהולי חם לשתייה ותקרובת נורווגית טיפוסית. מקומיים ותיירים בסוודרים צבעוניים מדי וצווארוני גולף הסתובבו ברחוב הראשי עם מגלשי הסקי שלהם והציצו בחנויות הקטנות שמכרו מזכרות.
בלב השיכונים האפורים ונטולי החן, מרחק 5 דקות נסיעה ממרכז העיירה, ניצבה עדיין תחנת האוטובוס שבה נורה למוות המלצר המרוקאי אחמד בושיקי, אחרי ששבע זוגות עיניים, כולל הררי, פסקו שהוא חסן סלאמה. ט', גמלאי המוסד שקיבל רשות להצטרף אלינו לסיבוב האירופי - הוא היה בלילהאמר והשתתף בהריגתו של מחמוד חמשארי בפריז - כינה את הפעולה הכושלת "אנטיפתית" ונראה נבוך גם ממרחק 30 שנה. "המודיעין בידינו היה חלקי", אמר ט' והתכרבל במעיל גדול עם כובעון, "הזיהוי לא היה ודאי, ותוכנית המילוט הייתה חובבנית עם נתיבי בריחה קצרים מדי".
כל אנשי המוסד שאיתם דיברנו במהלך הכנת הסרט, הכחישו בתוקף את מוטיב הנקמה בחיסול אנשי "ספטמבר השחור", אבל זאת הייתה נקמה נטו. בן המוות של ישראל היה עבור ה־CIA והממשל האמריקאי איש הקשר המרכזי ליאסר ערפאת ולניסיון להטות את פת"ח מאלימות לדיאלוג.
ישראל הייתה מודעת לקשר בין סלאמה ל־CIA, שכבר ב־1970 זכה בברכתם של ריצ'רד ניקסון והנרי קיסינג'ר. החשש הישראלי היה שהקשר הזה יוביל לרגע שבו יעמוד ערפאת על מדשאת הבית הלבן, כפי שאכן קרה.
מי שלא סלח לישראל על חיסול סלאמה, היה רוברט איימס, המוצלח והטוב בבכירי הסוכנות במזרח התיכון ומי שיצר את הקשר עם סלאמה והפך למפעילו ולידידו הקרוב. איימס טען שיותר משנועד החיסול לשרת אינטרס ישראלי, הוא נועד לחבל באינטרסים אמריקאיים.
בלונג־שוט אחד בלילהאמר, מתרחק ט' מהמצלמה בגבו אליה כשהוא הולך לאורך חומה נמוכה של בית הקברות המקומי. עגול, דובי ומכורבל במעילו, צעדיו של ט' מהוססים, כאילו טרם התאושש מעננת לילהאמר הרובצת על המוסד. על מדרגות הבניין שבו גר חמשארי בפריז, היה ט' ערני וקומוניקטיבי יותר, כמעט קל רגליים.
הלוחמים המתינו לקורבנם בשעה 22:48 מול תחנת האוטובוס שממנו ירד בושיקי יד ביד עם אשתו הנורווגית, שהייתה בהיריון. הם סגרו עליו והרגו אותו ביריות משני אקדחים, 14 קליעים בסך הכל, שכולם פגעו בו. במוסד רצו להיות בטוחים שסלאמה מת. ישראל שילמה פיצויים למשפחת בושיקי. כמו לשפוך כוס מים על שריפת יער.
בוב איימס היה גבר גבוה במגפי בוקרים ומשקפי טייסים, ישר כסרגל, אמין וקתולי אדוק, שהתאהב בלבנט ובילה בו כאיש הסוכנות רוב הקריירה שלו. ההיגיון המבצעי שהנחה את איימס היה ש"הרעים יודעים מה מתכננים רעים אחרים יותר מאשר הטובים יידעו אי פעם". זאת התובנה שהביאה את האמריקאי בן ה־35 לחזר אחרי סלאמה, שנחשב מקורבו ואיש סודו של יאסר ערפאת.
איימס וסאלמה שמרו על קשרי עבודה וידידות הדוקים במשך עשור בידיעת ראש ה־CIA ריצ'רד הלמס. האמריקאים רצו להאמין שערוץ פתוח עם סלאמה יגן על אנשיהם במזרח התיכון וימנע את הפיכתה של אמריקה ליעד טרור.
איימס נפגש עם סלאמה ואשתו בנסיבות חברתיות. הוא נהג לאכול בביתם כמעט כל ערב בימים שבהם היה בביירות. בעל נאמן ואב לחמולת ילדים גדולה, הסתייג איימס מתדמית הפלייבוי של סלאמה. כאשר התאהב סלאמה בג'ורג'ינה ריזק, מיס יוניברס 1971, כתב איימס לאשתו: "מדוע הוא מנהל רומן עם אישה אחרת לא אבין לעולם, זה הורס את המוניטין שלו". כאשר ביקש סלאמה מאיימס לארח אותו ואת מלכת היופי שלו בדיסנילנד ובהוואי, נעתר איימס ושלח אותו לאמריקה בליווי צמוד של ה־CIA.
רמז לכך שהייתה מודעת לקשר המיוחד של איימס עם סלאמה, שידרה ישראל לאיימס באחד מביקוריו התכופים בישראל. בביקור ההוא הבהירו הבירוקרטים בגשר מיהו בעל הבית. "הם פירקו את המזוודות שלי לחתיכות", כתב איימס ביומנו, "רוקנו את משחת השיניים שלי, חפרו במשחת הנעליים, חשפו את הפילם במצלמה והחרימו את הדאודורנט וקצף הגילוח שלי בטענה שהם עלולים להיות פצצות".
התקרית שיזמה ישראל לא פגעה במזגו הטוב ובהמשך הקשר של איימס עם המוסד, שבא לידי ביטוי בשני ביקורים בשנה. אין ספק שאיימס היה אחד האמריקאים המחויבים ביותר לרעיון של פתרון הסכסוך בדרכי שלום וסיכן עבורו את חייו. הוא היה מבכירי הדוגלים באסכולה בדבר תפקידו השולי, אם בכלל, של סלאמה בטבח הספורטאים במינכן. על פי מקורותיו האמינים בדרך כלל, החל הסדר ההיררכי במינכן מאבו איאד, שמסר את המשימה לאבו דאוד, שבחר את שמונת המחבלים שחדרו לכפר האולימפי.
סם וויימן, אחד מאותם מחויטים רכי דיבור שפגשנו בוושינגטון, היה ראש תחנת ה־CIA בביירות בימי איימס; הוא מהבכירים האמריקאים שאימצו את התפקיד המרכזי שהיה לסלאמה בביצוע הטבח במינכן ונמנעו מלדבר איתו על כך. מינכן הייתה game changer עבור ה־CIA, שהחליט לחלוק עם המוסד מידע חיוני.
עדות ליוזמה הזאת גילה איימס כאשר נחשף לתיק של המוסד על סלאמה. נרעש ממה שראה בו, התלונן איימס אצל אנשיו על החלטתם לחשוף את קשריו המיוחדים עם סלאמה בפני המוסד. באסל אל־קובייסי, פלסטיני נוסף שאיימס טיפח כמקור, חוסל בידי ישראל. החיסול הזה עורר זעם גדול ב־CIA, שכעת הפך מודע לעובדה שישראל רדפה באופן שיטתי אחרי פלסטינים שהיו חיוניים להגנת האינטרסים האמריקאים באזור.
התיק על סלאמה ב־CIA הוא לא פחות מסיפור אהבה. סלאמה של האמריקאים היה במצב גופני מצוין. הייתה לו חגורה שחורה בקרטה, והוא התאמן מדי יום. "הוא התנועע כמו פנתר", אמר לנו פרנק אנדרסון, אחד מאנשי ה־CIA שעבד עם איימס. סלאמה דיבר אנגלית, גרמנית וצרפתית שוטפות והיה חסיד של מוזיקת פופ אמריקאית. השיר האהוב עליו ביותר היה “Love Me Tender" של אלביס פרסלי. הוא עישן בשרשרת, שתה וויסקי אך העדיף יינות אדומים יקרים. אף שהיה נשוי ואב לשניים, הוא הסתובב עם נשים אחרות. "כאשר עלי נכנס לחדר", אמרה רעייתו של אחד מאנשי הקשר שלו בסוכנות, "הוא שאב את כל החמצן".
סלאמה השאיר את הממשל מעודכן באמצעות בוב איימס, בדבר המטרות והמגמות ארוכות הטווח של הפלסטינים, והעביר שדרים מערפאת, שחלקם הניבו את הרשות שניתנה לאבו עמאר לנאום באו"ם עם נרתיק אקדחו ריק וענף זית. את האינטרס האמריקאי המובהק ביותר - להגן על אישים אמריקאים במזרח התיכון מפני פגיעה - לא הצליח סלאמה לספק.
הפגישה שלנו בוושינגטון נערכה בחדר הישיבות של משרד עורכי דין יוקרתי באחד מבנייני האבן הלבנים המעניקים לבירה האמריקאית את המראה המכובד והמהודר שלה. זאת לא הייתה פגישה קלה. אף אחד אינו אוהב ששואלים אותו מדוע כרת ברית עם השטן כדי לקדם את האינטרסים שלו. גמלאי ה־CIA שהסכימו לפגוש אותנו בנוכחות מצלמה, זיהו את כיוון השאלות ועברו לעוינות מנומסת.
סם וויימן היה ראש תחנות ביירות ודמשק של הסוכנות, וצ'רלי ווטרמן היה ראש התחנה בביירות. שנותיהם במזרח התיכון חפפו לעידן הפעלתני והאלים ביותר של "ספטמבר השחור", מסוף שנות ה־60 ועד סוף שנות ה־70. ה־CIA איבד מפעילי סוכנים ובכירים בימים ההם. כאשר הגיע שלב השאלות הקשות, הסתבר שלוויימן חמור הסבר והנחרץ הייתה אפס סובלנות כלפי תהיות מוסריות בנות 30 שנה.
סם וויימן: "עלי חסן סלאמה ייצג יכולות ופונקציות מסוימות שהיו חיוניות לארצות הברית ולתפקיד שלי באותה עת. הוא היה גבר מאוד מרשים בעיניי. פיקח מאוד, עם אגו גדול, בעל יכולות פיזיות וכריזמטי מאוד. הייתי מודע למבצעים שהוא היה מעורב בהם. ידעתי שהוא ידע שידעתי, וכך עבדנו. החלטתי שאינני אמור לבחון את המוסר שלו. אם היינו מתחילים לדבר על מינכן, הייתי צריך לקום וללכת. אם הייתי מחליט לשאול אותו, 'עלי חסן, מדוע הרגת את כל האנשים האלה?', הייתי חייב להסביר לעצמי מדוע אני מדבר איתו? ההחלטה הנכונה הייתה לא לגעת בנושא הזה".
צ'רלס ווטרמן: "מוקדם מאוד בביזנס הזה אתה מגיע לנקודה שבה אתה מבין שעליך להיות במגע עם אנשים כסלאמה. לכן אתה מתמודד עם תחושות האי־נוחות לפני שאתה עושה את המוטל עליך".
וויימן: "אמרתי לו שהוא bloody fool להסתובב בביירות כפי שהוא הסתובב. אמרתי לו: 'אתה יודע שאתה מטרה ניידת'. אבל הוא הסתובב בביירות חופשי בשטח כמי שאומר, 'שום דבר לא יקרה לי. אני עלי חסן סלאמה, אני מי שאני, ובי לא יפגעו'. אמרתי לו: 'הם ישיגו אותך אם תמשיך לשדר את הפעילות שלך מבלי לעשות מאמץ לשמור על פרופיל נמוך. אתה יכול לבנות על זה שהם ידפקו אותך'".
שאלתי את וויימן - שהבהיר את חוסר הנחת שלו מכיוון השיחה ואיים לקום ולעזוב אך נשאר משום שלא התאים לו להתקפל מול מי שנדמו בעיניו לעושי דברו של המוסד - מדוע לא לקח ה־CIA אחריות ולא הגן על סלאמה מפני התנקשות.
וויימן: "כדי למנוע התנקשות בו משמעו שהייתי צריך לדעת שמבצע נקודתי יצא לשטח. עם תאריך, מקום ושאר פרטים חיוניים. לא היה לי מידע כזה. סלאמה האמין שיכול להיות פתרון לסכסוך, אבל פתרון כזה יכול לבוא רק בהשראת ארצות הברית. על רקע ההבנה הזאת הוא בחר לטפח יחסים עם אמריקה".
בניגוד לכללי המשחק, העניק סלאמה ריאיון בן חמישה עמודים כולל תצלום לעיתון צרפתי. סם וויימן יצא מכליו. "אמרתי לסלאמה", נזכר וויימן, "שהוא מפר כל חוק של התנהלות סבירה של איש ביון. הישראלים יודעים מי אתה ומה עשית, ואין טעם להתגרות בהם. סלאמה משך בכתפיו. זה לא הזיז לו. שגרת חייו בביירות שידרה פאטליזם והשלמה עם גורלו. הוא נע בשיירה באותן מכוניות. הוא בסטיישן שברולט גדולה, מכונית עם שומרי ראש לפניו וטויוטה מאחוריו. על הטויוטה היה ממוקם תותח 22 מ"מ. שאלתי אותו כיצד אמור התותח לעזור לו? הוא צחק. ידידה טובה של הפילגש שלו, מיס יוניברס, הייתה מיס ישראל אתי אורגד".
אחרי שהמוסד ננעל סופית על מועד ואופן חיסולו של סלאמה בביירות ולפני ששוגרו 15 לוחמים להכין את מכונית התופת שתופעלה בידי אריקה צ'יימברס ב־22 בינואר 1979, נקט המוסד צעד מוזר ולא מקובל לשיטתו. המוסד פנה ל־CIA כדי לברר את שידעו ממילא: האם עלי חסן סלאמה קשור ל־CIA ועד כמה הוא נחוץ להם. הפנייה היוותה דילמה קשה לסוכנות. כיצד עונים על השאלה: האם אומרים: כן, הוא האיש שלנו בביירות, או שעונים: לא. בסוף הוחלט שהתשובה הטובה ביותר היא לא להשיב.
בבחירה לא לענות הייתה מקופלת תקווה שהשתיקה תיצור דילמה לישראל. עד כמה היא מוכנה לפגוע באינטרס אמריקאי בשם נקמה קרה. גישת הסוכנות הכעיסה את בוב איימס; הוא הזהיר את סלאמה ויעץ לו להגביר את השמירה סביבו. כהרגלו ביטל סלאמה את אזהרת ידידו בצחוק יהיר.
אילו הסכים סלאמה לעלות על משכורת של ה־CIA, להגיש קבלות ולהתנהג כמקור לכל דבר, יכול להיות שהסוכנות הייתה מבהירה למוסד שהוא חשוב לה ולאינטרס האמריקאי והמוסד היה מרפה. אבל התנהלותו היהירה והתגרנית של סלאמה הותירה מצב ביניים מטושטש שבו יכול היה ה־CIA שלא לשקר. סופה של האנינות הזאת היה כדור אש גדול שבו עלה חסן סלאמה לשמיים.
סלאמה נשאר ברשימת המטרות של "כידון" מימי גולדה. ישראל ניהלה מו"מ לשלום עם מצרים. לא היה שום יתרון מעשי בחיסול סלאמה, חוץ מאשר האינרציה של הנקמה.
הסבר נוסף לעמדת ה־CIA סיפק קלייר ג'ורג', מפעיל סוכנים בלבנון: "אילו היינו מודים בפני הישראלים שסלאמה הוא מקור חשוב שלנו ונמצא תחת הגנתנו, בתמורה לאי־הריגתו היו הישראלים דורשים מאיתנו לחלוק איתם את המודיעין שקיבלנו ממנו, ואת זה לא רצינו לעשות".
מי שפנה לאיימס מטעם המוסד היה ראש "תבל" דייב קמחי. קמחי הבהיר לאיימס שסלאמה הוא מטרה וכי המוסד ירפה ממנו רק אם איימס יאשר בפניו שסלאמה עובד עבור ה־CIA. לא פחות חשוב: בראש החיסול בביירות עמד מייק הררי ראש "קיסריה", האיש שהחלטתו השגויה הייתה אחראית לפיאסקו בלילהאמר.
בוב איימס נהרג ב־18 באפריל 1983 בהתפוצצות מכונית תופת שחדרה למתחם השגרירות האמריקאית בביירות. בפיצוץ נהרגו 16 אמריקאים ו־46 אזרחים לבנונים.