השנה הייתה 1997, וההורים שלי לא השכילו לרכוש כרטיסים מבעוד מועד לפסטיגל. כשאתה עסוק בהישרדות קיומית רוב הזמן, צ’ופרים מעין אלו לא נכללים בלו"ז היומי שלך, כך שהתרגלנו, אני ואחותי הקטנה, למצוא כרטיסים לכל אטרקציה שעליה חלמנו - רק בקופות, כשילדים אחרים הציגו את הכרטיסים שלהם, ונכנסו יחד עם הוריהם אל האטרקציה, כשעל גבם תיק גב צבעוני עם שמם, מימייה וחטיפים.
אנחנו הבטנו באבי עומד ליד הקופות ומחפש ספסר או מישהו שרכש יותר מדי ומוכר בזול. אם זה לא הצליח, היה הולך אל הקופאית ואומר לה שהוא נכה צה"ל. כשלא האמינה הפך עצמו לתושב ותיק, ואם ממש נדרש ממנו, התחזה ליקיר העיר, עובד שב"כ או עולה חדש. כמעט תמיד שב אלינו מזיע, גאה ועם כרטיסים בידו ועוד לפני ששאלנו, נקב במחירם: “השגתי שלושה ב־60!", “השגתי שניים ב־80 ואת הקטנה נפלח, היא גם ככה נמוכה".
מצד אחד, אני יכולה לדבר בשבחם של הרחמים העצמיים ולהתבשם בהם, מהצד השני היו ילדים שלא קיבלו גם את המעט הזה ואת החופשות מהגן או מבית הספר בילו בבית מול הטלוויזיה או עם כדור ומרצפות שבורות של שכונה ישנה.
נחזור ל־1997. היו אלו צהרי השבת, אבי החנה את המונית שלו בין שאר המכוניות במגרש העצום והתקדמנו אל שערי אולם הפסטיגל. הכל נראה לי ענקי מאוד, עצום. מחוץ לאולם עמדו המון דוכנים, ממתקים, שרשראות, שני אנשים עם זרי בלונים ענקיים. אחותי הקטנה מיד רצה וביקשה בלון של קופיקו, אני ביקשתי שרשרת קטנה בדמות תינוק מתנדנד עליה.
כל אחד מהם עלה 10 שקלים, אבי השאיר את קמצנותו בבית ורכש לנו. הרגשנו חלק מכולם. ואז תפסנו מקומות על ספסל קרוב, אמי שלפה מהתיקים פיתות עם חביתות וחומוס ונתנה לנו לאכול. כהרגלו, אבי ניגש אל הקופות וחיפש כרטיסים בהנחה. הזמן עבר והוא טרם חזר אלינו. מדי פעם שיגר לאמי מבטים של “הכל בסדר". אני בטוחה שלא רצתה בזה ושכל הסיטואציה לא הייתה לה נוחה. היום, כאמא, לו הייתי עוברת דבר כזה, לבטח לבי היה נחמץ. מאידך, לא אתן לעצמי להגיע לסיטואציה כזו, אבל הימים היו אחרים ונקודות הפתיחה לא זהות.
קטונתי.
אחרוני הילדים נכנסנו אל האולם, הרוכלים התיישבו ושתו מים, אנחנו סיימנו את הסנדוויצ'ים, וברקע נשמע כרוז שאמר “אחרוני האורחים מתבקשים להיכנס, בעוד שלוש דקות יחל הפסטיגל, כי העולם שייך לילדים".
הרגשתי את הלחץ עולה ומבעבע בי, כל שרציתי באותו הפסטיגל היה לראות את תום אבני במציאות. האמת, הייתי קצת מאוהבת בו, או במה שהוא זכה לו בשנים ההן כשכיכב ב"ספר הג'ונגל" (אליו לא העזתי לבקש כרטיסים). היו לי פוסטרים שלו, של חנוך רוזן ושל טוביה צפיר, פיתחתי אובססיה למחזה הזה, וכל מה שרציתי להיות בימים ההם היה “מוגלי של תום אבני".
השערים נסגרו ואבי לא השיג כרטיסים. הוא חזר אלינו נבוך ואמר “בשנה הבאה, בסדר?". לא בכינו ולא רטנו, נכנסנו שוב למונית ונסענו איתו ועם אמי לאכול גלידה במונטנה בנמל.
אגב, הוא באמת הגשים את זה בשנה שאחרי, ובפעם הראשונה (והיחידה) בחייו, רכש כרטיסים מבעוד מועד.
בשבת האחרונה לקחתי את גפן ל"ג'מבו מותק", מופע הפסטיגל לקטנטנים, על מופע הפסטיגל לגדולים יותר יש לי הרבה מה לכתוב, אבל כתבו זאת לפניי ואני כל כך מקווה שבשנה הבאה יתבצע סוג של תיקון או הנגשה לקהל שבשבילו הוא נכתב.
אבל "ג'מבו מותק", בהשתתפות מיקי, הדוד חיים, ציפי שביט, מני ממטרה ועוד כוכבים צבעוניים שילדים אוהבים, שימר בדיוק את מה שכמעט נשכח. גפן לבשה שמלת מלמלה כחולה, על צווארה תיק קטן עם המון סיכות צבעוניות וממתקים שהבאתי והיא אוחזת בידי. כך אנחנו צועדות בין המוני ילדים שמצפים למופע.
הבטתי עליה, לא פעם נשאה ראשה מעלה, ולא הבינה מה זה ההיכל העצום והצבעוני שבו היא נמצאת, כך בדיוק הרגשתי. הגשתי את הכרטיסים בגאווה, גם למאבטח, אף שלא ביקש, גם לסתם עובד שעמד שם, אף שלא היה צריך, וכשסוף־סוף היה צריך, ויכולתי להתלהב מכך שיש לי כרטיסים מראש, זיהתה אותי אחת ממפיקות הפסטיגל ואמרה “מרסל! יש לי את כל הספרים שלך, זו גפן?".
זהרתי.
רכשנו צמר גפן מתוק, פופקורן וחרב זוהרת מסין, ונכנסנו.
אין לי מושג אם הם עדיין מציגים, אבל היו אלו שעתיים ועוד קצת מדהימות. בכל שבת אני לוקחת את גפן לחווה, לג'ימבורי או להצגה, אבל כמו המופע הזה, טרם ראיתי. הוא היה ערכי, מצחיק, חכם ומושקע. הדבר הכי יפה בו הוא העובדה שכל הפסטיגל הזה הוקדש לפועלה, לשיריה וליצירתה של קרן האור בילדות של כולנו, ציפי שביט. שרנו את "סבא־בא" בקולי קולות ואת "ברבאבא", ואת "אפצ'י" ואת "סופרקליפרג'ליסטיק", ג'יזס, לא מאמינה שהצלחתי לכתוב את זה, וכמובן, את "ג'מבו".
גפן ידעה את כל השירים בעל פה, גם הילדים שעל ידה וגם הילדים בשורות מתחת ומעל. היינו אנחנו, ההורים, בשבילם, מחאנו איתם כפיים, הבטנו בהם בעיניים גאות. אבל רגע אחרי ההפסקה, כשציפי סוף־סוף עלתה על הבמה בתוך מכונית צבעונית, יצאה ממנה ואמרה לילדים “אתם יודעים? אני גידלתי גם את ההורים שלכם", נפתחו הברזים. הילדים לרגע נעלמו מתודעתנו והיינו אנחנו, כל אחד בילדותו, בשק שהוא קיבל, אם טוב ואם רע או גדוש גם בזה וגם בזה, כל אחד בזיכרונות מהוריו, מבגדיו, מצעצועיו ומהשבתות שלו והחנוכה שלו והפסטיגלים שאליהם הלך.
והסתכלנו בה, באישה המוארת הזאת, שבאמת גידלה אותנו ואת בני דודינו ואחינו ואחיותינו ועמדנו, ומחאנו לה כפיים סוערות. והתחלתי לבכות, והדמעות לא נעצרו, וגפן בתי הביטה בי ולא הבינה, והיא כמעט שלא רואה אותי בוכה, אבל לא טרחתי להסביר, כי הייתי כל כך ברגע הזה, ואבא אחד, מעליי, שרק לה וצעק “ציפי, אנחנו אוהבים אותך". ופתאום התחוור לי, ולדעתי לכולם, שכל השנה וחצי האחרונות שכחנו מהרוך שבנו, מהפאן הילדי שלנו, מהחיבוק שגם אנחנו צריכים, כי בחרבות ברזל הפכנו כולנו לברזל, לפלדה, בשביל הילדים שלנו. ושכחנו שפעם אנחנו היינו הם, ואולי עדיין.
בשבת ההיא, בפסטיגל ההוא, היא נתנה לנו את זה במנות גדושות, ולא ראינו את המקל שבו היא אחזה (רק בגלל איזה ניתוחון, ביומיום היא אנרג'ייזר), ולא ראינו את התפאורה, ולא את הבמה שעולה מעלה, מטה ומסתובבת, ראינו רק אותה, את ציפי שלנו, ציפיצפונת. גם גיסתי, שאחזה בסלולרי, צילמה והעלתה לסטורי, עצרה מדי פעם כדי לנגב את הדמעות.
ההופעה הסתיימה, גפן כבר איבדה את זה, היא הייתה כל כך עייפה, הנסיעה מחריש לתל אביב, ההופעה והעובדה שלא הצליחה לישון טוב בלילה שלפני כן, עשו את שלהן. ובכל זאת, בזכות ציפי, שידעה מבעוד מועד שנגיע, נכנסנו אל אחורי הקלעים, וציפי ישבה שם, לבושה בשמלה אדומה, יחד עם אבישי בעלה החייכן, וחיבקה אותי כשנכנסתי. גפן נבהלה מהסיטואציה, קצת בכתה והחליטה שהיא נשארת לעמוד בצד ולשמור לי על הדברים (ברכב כבר התחרטה ושלחה לציפי הודעה קולית, צפויה כזו) נתתי לציפי את הספר שלי, הצטלמנו, שוחחנו וכל מה שהיא רצתה לדעת זה אם הקהל אהב, אם חייכו, אם שרו ואם הילדים נהנו.
בלילה שוחחתי עם חברה בטלפון. סיפרתי לה על זה, והיא ענתה “אין מה לעשות, אהבה לילדים אי אפשר לזייף".
ובדיוק בזכות זה, ועל פי זה, היא ההשראה של כולנו, כי אין אחד שגדל על שיריה, ברכיה ואהבת החינם שבה ולא יפקיד את ילדיו אצלה בביטחון גמור.
תודה, ציפי של כולנו, אני יודעת שאת קוראת את הטור שלי ולא סיפרתי שאכתוב כי לא רציתי שתובכי, תודה בשם מאות אלפי הילדים שגידלת וגם בשם זו שהתעוררה הבוקר ושאלה “מתי הולכים שוב לציפי?".
תודה!