משהו: תקציר החומר הדרוש לתואר בלימודי המזרח התיכון: כל ניסיון לעשות סדר במזרח התיכון נגמר בהכפלת הבלגן.
מי שעוזב ומי שנשאר
בכל הרמקולים, בכותרות העיתונים, על גבי המסכים, אנחנו שומעים על רופא שעוזב את ישראל משום שרוצים לעשות רפורמה במערכת המשפט.
אנחנו לא שומעים על העוזבים, או רוצים לעזוב, בגלל ייאוש מהעובדה שלא עושים רפורמה במערכת המשפט.
יש קולות כאלה. אני שומע אנשים צעירים שאומרים שהם לא מסוגלים לחיות בארץ עם מערכת משפט מושחתת ואימתנית, במדינה שיש בה שטאזי, לדעתם. אנשים שפוחדים לחיות במדינה שבה עלולים לפרוץ אליהם הביתה מחר, להאזין לטלפון שלהם (ואולי כבר מאזינים), להמציא ולפברק אישומים, ואילו כאשר מישהו מציע לערוך תיקון, להכניס מעט פלורליזם ומעט אנושיות ויושר לתוך המערכת הזאת, כוחות ענק עוצרים זאת.
בתקשורת לא שומעים אותם, את הצעירים שרואים במערכת המשפט הישראלית הנוכחית סכנה לחירות האישית שלהם. אנחנו לא מכירים את הצעירים שפוחדים מהיום שבו הם ייפלו בידי המערכת המרושעת והמעוותת הזאת, לדעתם. אלה הצעירים, והפחות צעירים, שיש להם אמון קטן מאוד במערכת המשפט. הם מקווים לראות תיקון ושיפור, ולו טיפ טיפה, במערכות החוק. אלה האנשים שבולעים את הפגיעה בחוש הצדק הטבעי, בסבירות, בזכויות האדם, שנגרמות, לדעתם, במערכת החוק הנוכחית. ואם הם נשארים בארץ, הם מתוסכלים מכך שניסיונות לרפורמה נהדפו.
במידה רבה, אלה הנשארים בארץ למרות עצירת הרפורמה, ומבליגים בינתיים על הרס תקוותיהם למערכת חוק ומשפט שניתן לתת בה אמון, הם הגיבורים של הציונות היום.
קיבלתי פטור
הגיעה בדואר מעטפה ובתוכה משהו קשיח. פתחתי וראיתי שקיבלתי כרטיס פלסטיק, שהוא תעודת "פטור מתור".
זמן רב חיכיתי לדבר כזה. עכשיו אני מחזיק בתעודה, זכותי בתוקף ותיקותי, וחוכך בדעתי איך אנשים יידעו שיש לי "פטור מתור" כאשר בא לי לדלג לראש התור?
אחת האפשרויות היא ללכת כשהתעודה מתנוססת על שלט שאחזיק בידי על מוט. כמו בהפגנות.
אני שוקל גם את האפשרות המקובלת בכנסים, דהיינו, ללכת עם התעודה תלויה בסרט על החזה, אבל אני יודע שיקרה מה שקורה בכנסים עת אנשים רוכנים ומביטים בתוויות האלה, וכך ייקח זמן רב עד שיבינו את מעמדי הפטור.
לכן אני שוקל לעשות כתר, כמו בחנוכה, כאשר גילמתי בהצגת בית הספר בר כוכבא בתל אביב את נר ג', ועל הכתר במקום הנר אקבע את תעודת הפטור מתור.
זה טוב לדואר, זה טוב למשרדי מס הכנסה, וזה הכי טוב לנתב"ג בתור לצ'ק אין.
אני לא קונה בדיוטי, אבל אני יודע שהתור מול הקופה בדיוטי ארוך, ואני רוצה לראות מה תהיה התגובה אם אגיע לתור מנפנף בתעודה שלי, עוקף וניגש ישר לקופה.
כן, אני בעל זכויות יתר. יש לי פריבילגיה, ולכן אני ראוי לשנאת המון העומדים בתורים, אבל רגשותיהם של הפחותים ממני לא מעניינים אותי.
אני מקווה שזה טוב גם בחו"ל. זה הכי טוב לדיסנילנד. יש שם תורים של שעה לכל מתקן. מעכשיו, אם אני רוצה לעלות על רכבת הרים עם לופים הפוכים אני ניגש ישר לראש התור, בוחר את המושב הראשון של הקרון הראשון, ונמנע מלהסתכל בעיניים של מי שעמד בתור כבר שעתיים לפניי. אני גם ממש רוצה לעקוף תורים למעליות לסקי בהרי האלפים, ולומר: I HAVE PTOR MITOR SORRY, איך ארד אחר כך אני לא יודע, מעודי לא עשיתי סקי, אבל תמיד רציתי לעקוף תורים.
שמעתי גם שבדרך לטיפוס על האוורסט יש ממש פקקי תנועה. היה כתוב שצריך להזמין תור הרבה זמן מראש. לא אני. אגיע לשם, אודיע שיש לי פטור מתור, אתקדם לראש הטור האנושי של המטפסים, ולא עוד אלא אגיד לכולם: “הוא איתי, הוא איתי" על אותו שֶׁרְפָּה שיבוא איתי.
אני רק מקווה שלא יקרה לי מה ששמעתי שקרה בגבעתיים, עיר עם ריבוי תושבים עתירי שנים. מישהו נכנס שם לדואר, היה תור ארוך, אבל הוא ניגש מיד לתחילת התור.
“היי, מה זה, יש תור!", צעקו כולם.
“יש לי פטור מתור", הוא ענה.
“לכולם כאן יש", ענו לו, "לך לסוף התור".
קראתם? עוד לא?
בתוך כל הספרים העבריים שהיו ברשימות הפרסים השונות של השנה החולפת בלטו בעיניי בחסרונם כמה ספרים שלצערי לא זכו למספיק תשומת לב. כזה הוא למשל ספרו של רן יגיל, “קאמי", או ספר הסיפורים הקצרים של סלעית שחף פולג, “כל הדרך מאוקלהומה". אין לי אלא לשמוח על הספרים הבולטים ברשימות השנה: “שלושה ימים בקיץ" של יוסי אבני לוי, ו"מי שסוכתו נופלת" ספר הביכורים של צבי בן מאיר, והיו עוד ספרים טובים שהוזכרו, אבל חבל לי תמיד שיש ספרים חדשים טובים שלא הוזכרו.
יותר מכל חבל לי שהספר “היד השלישית" (הוצאת ידיעות ספרים) מאת עידית שכטר פייל לא היה בתוך הספרים שהגיעו לראש האזכורים בתקשורת או בעולמות הפרסים.
זה ספר מיוחד, של סופרת שפרסמה ספרים מרתקים רבים בעבר, החל מן הזכייה שלה בפרס לספר ביכורים על ספרה “הרודיה" עוד כשהיה בשלב של כתב יד, ספר שאני זוכר ממנו עד היום משפטים ותמונות, אף על פי שהוא הופיע לפני 20 שנה. יש לה נוכחות בעולם הספרות גם בספריה רבי־המכר שאינם בלטריסטיקה.
הספר האחרון שלה, “היד השלישית", פורש עלילה מיוחדת במינה על רקע השואה. זה סיפור על רות מנדלסון, שנולדה עם שלוש ידיים. היא מספרת את סיפור חייה לחוקר שואה גרמני כאשר היא בימינו, בגיל מתקדם מאוד, וחיה בקיבוץ דתי. זו עלילה עשירה ומעשירה, כתובה כראוי. לא אגלה הכל, צריך לקרוא. שווה לקרוא.
כאמור, עצבן אותי ש"היד השלישית" לא היה באף אחת מן הרשימות של הספרים בשנת 2024.
פינת השלולית
כך סיפרה הנסיכה על השלולית שלה: “חבר שלי כזה לוזר, שהוא נפרד ממני, או נעלם, שבוע לפני ימי ההולדת שלי בארבע השנים האחרונות. הוא חוזר אחריהם עם חרטות והתנצלויות של החיים. טוב, אולי אני יותר לוזרית".
ענה לה מישהו שרוצה בטובתה: “המילים 'חבר שלי', זה החלק הכי מעניין בסיפור הזה".