כשהגעתי לגיל 30 ומשהו, אבא שלי, מיכאל, התחיל פתאום לדבר איתי על המשמעות של גידול ילדים. זה היה מוזר, כי לפני זה הוא אף פעם לא לחץ עליי בעניינים אישיים. אפילו לא רמז. הוא לא דרש שאלמד מקצוע, לא ביקש שאעבוד במשהו יציב או שאקים משפחה. לכן זה היה די חריג וטיפה מרגש כששאל: “אתה לא רוצה שיהיה לך בן, חבר כמו שאתה ואני חברים, שתוכל לדבר איתו, כמו שאנחנו עושים?". 

בחייו אבא היה חסכן בכל מה שנוגע להבעת רגשות. ובכלל, חסכן בכל המישורים. קצת רקע: הוריי התגרשו כשהייתי בן 6, ומיכאל היה בילדותי נוכח־נפקד אבל הקשר בינינו היה טוב. באשר לאופי שלו, בהגדרות רחבות אפשר לומר שאבא היה בן אדם טוב. kind, אומרים באנגלית. הוא היה אינטלקטואל אמיתי, אחד שאוהב ומפרק ספרים בתוך שעות. כדי לענות על הצורך הבוער שלו בקריאה ולא לשלם את המחיר המלא, המציא מין פטנט: הוא היה נכנס לחנות ספרים, מרים ספר שנפשו חפצה בו, קורא, מחזיר למקום ויוצא. בבגרותי, כשהייתי איתו בחנות כזו ושאלתי אם הוא רוצה לרכוש את הספר, השיב לאחר עלעול ארוך שלא צריך, כי הוא כבר קרא אותו. 

אמי סיפרה שכשהיו סטודנטים באנגליה, בזמן הריונה, אבא חמד לצון. הוא חטף ספר, הניח אותו מתחת לסוודר שלה - ונתפס. הוא נשלח לגירוש מהמדינה ורק תחנוניה וכרסה עוררו את רחמי הרשויות ומנעו בושה עוד יותר גדולה. 

אני חושב שהייתה סיבה לסגפנותו. הוא נולד בגטו ורשה ושרד את השואה. הזוועות שחווה הותירו בו צלקות. כנראה שחסכנות הייתה אחת מהן, והיא זלגה גם לעולם הרגשי. לכן המשפט שציינתי לעיל כל כך הפתיע אותי. בימיו האחרונים אמר לי שחבל שלא הביא ילד נוסף לעולם. 

כרגע אשתי ואני הורים לשתי בנות מפוארות. קוראיי הנאמנים - ולמעשה כל הורה ביקום - יודע שמדובר בעבודה פול טיים. מבוקר עד ערב. היקיצה המוקדמת, לעיתים לפני שש בבוקר, ירחם השם; המאבק סביב ההיערכות לגנים; החוגים; המקלחות; ההרדמות; החששות; החינוך, וכל מה שממלא שנים את הטורים המפוארים שלי. 

אז עם כל הכבוד לשאלה של אבא בדמדומי ימיו, מאיפה אביא אנרגיה לעוד תינוק? אני בן 51, ראבק! עד גיל 80 יישבו לי בבית ילדים על הראש ולא ייתנו לי שקט? מי צריך עכשיו יבבן קטן שיעיר אותי בלילה ויטרטרני כטירון? איזה טמבל בעשור השישי לחייו רוצה לחזור להחליף חיתולים ולנגב קקי? עד איזה גיל אדם נדרש להתעסק בהפרשות של זאטוטים? אני כמה לבית מסודר, לשינה רציפה ולהיות שוב אדון לעצמי. 

אפילו אם נרצה להרחיב, כבר אין מקום בבית שלנו. הבנות נדחסות מדי ערב לחדר בגודל צינוק בגולאג סיבירי, והארונות והמגירות מתפקעים מבגדים, מחבתות וסירים (יש לנו יותר מצקות מלאייל שני בכבודו ובעצמו). הכל סביבנו כבר נראה כמו מחסן של אלטע זאכן, בלתי ראוי למגורים.
 
ומה עם הכסף? הכל יקר פה טילים. קילו תותים, לדוגמה, עולה קרוב ל־100 שקל. הילדות שלי אוהבות תותים. כל תות שנכנס להן לפה זה חמישייה. חמישייה! איזה משוגע מנחית על עצמו עוד פה זולל תותים? ועוד שלוש שנים בגן פרטי, חוגים, בגדים. אין כבר חסכונות לשבור. 

ונגיד שאלך עם התזה, שלא הוכיחה את עצמה בחיי, שילדים מביאים שפע. נגיד. יש גם שאלות עקרוניות, כבדות משקל. מאז 7 באוקטובר מחלחל בנשמתי פחד אדיר. אני בכלל מסוגל להגן על המשפחה שלי? לדאוג לשלומה של נפש נוספת בעולם המטורף שהפך לאלים יותר, מלא שנאה וסכנות? אנשים בישראל מתים בקצב מחריד: במלחמות, בכביש, במאבקי פשיעה. 

לאבא שלי, שאחיו התאום נרצח בשואה, הייתה תשובה קשה לזה. הוא הסביר שהביא לעולם שלושה ילדים מתוך מחשבה שאם קורה משהו לאחד הצאצאים, נותרים שניים, שזו עדיין משפחה. אמרתי את המשפט הזה לאשתי. היא נזפה בי וביקשה שאפסיק עם השטויות ההיסטריות שמגיעות מהמשפחה המטורפת שלי. 

עם או בלי קשר, משהו במוח שלי התחיל לזוז לאחרונה. כשאני רואה תינוק חמוד, פתאום נשכחת המשכנתה הנוספת שצריך לקחת ונמוגה המחשבה על החסכונות שיתאדו. הלב, לעומת זאת, מתרחב שוב לממדים עצומים. טעם החיים זה תינוק מחייך, ילד שקורא לך “אבא". לא יעזור כלום. 

ביני לבין עצמי החלטתי, יהיה נצר שלישי לבית אתגר־הרצברג. כמובן שעם כל הכבוד לפולמוס המרשים ששיתפתי אתכם בו, שמתנהל בעיקר במוח שלי, אין שום משמעות להחלטות שלי. מי שתקבע זו אשתי, שנעה כרגע בין רצון חלקי לרצון חסר מאוד בעניין הנדון. לכן התחלתי במסע חנופה ושכנוע נטול עכבות. זה קשה. די שלא אקום באחד הבקרים להלביש את הצמד או שאשכח לשים “שמיכי" בתיק של הקטנה או שאאבד עשתונות מול בכי של אחת הבנות, כדי שענבל תכריז בזעם “יתהפך העולם, לא מביאה איתך ילד שלישי". 

אולי אם אתרפס מספיק ואצליח לא לפשל במשך כמה שבועות, היא תשכח את המגרעות שלי כאבא ותסכים. אני רק מקווה שבעוד שנתיים בערך לא ניפגש כאן, בטור שכולו בכי, פשיטת רגל והאשמה עצמית. 