אמא שלי בארץ. כבר כתבתי את המשפט הזה בעבר. ובדרך כלל אחרי המשפט הזה תמיד הגיעו כמה מאות מילים עמוסות בדרמה. אבל האמת היא שאין לי שום דבר מסעיר או דרמטי במיוחד להכריז עליו. אמא שלי בארץ וזה נחמד מאוד. אנחנו מתראים כמה שאפשר, מדברים על דברים סטנדרטיים למדי, כמו למשל מה קורה במשפחה שלנו, עבודה, השרקנים שלה שהשאירה מאחור בבית מלון מיוחד לשרקנים - כן, כן, מלון מיוחד לשרקנים. אני יודע שזה נשמע כמו סרט פוטנציאלי של וולט דיסני “בית מלון לשרקנים" אבל זו האמת.
אתמול היא סיפרה לי שהתקשרו אליה בבהלה מהמלון ואמרו לה שהשרקנית שש־בש (כן, זה השם שלה, כי היא שחורה־לבנה) השתעלה שלוש פעמים והתעטשה פעם אחת. "הסברתי להם שזה בגלל החציר שהיא אוכלת, לפעמים היא אוכלת מהר מדי והחציר נתקע לה בגרון", היא אמרה.
"הגיוני", אמרתי, "חציר זה באמת דבר מסוכן אם אוכלים אותו מהר".
במסגרת שלל השירותים שמלון השרקנים מציע, יש אפשרות גם להציץ בשרקן שלך דרך מצלמות בשידור ישיר. כל פעם שאמא שלי משתעממת מעט או סתם מאבדת קשב היא ניגשת לנייד וצופה בשרקנים שלה. איזה כיף זה למי שיש לו האפשרות הזאת בחיים. אני כמובן, כמו חצי עולם לפחות, כשאני משתעמם או משהו אני נכנס לנייד וגולל ברשתות החברתיות וצורך תוכן שרובו בכלל מורכב מפרסומות גלויות ומפרסומות פחות גלויות - של אנשים שאני עוקב אחריהם - שהם מעלים ומפרסמים כחלק מהתוכן שלהם.
מעבר לזה אני חייב להגיד שדברים יחסית בסדר גמור. אני לא שונא אף אחד שאני יכול לחשוב עליו, יש לי שני ילדים יפים ובריאים (טפו טפו טפו), יש לי הרבה עציצים יפים שאני משקה על פי הדרישה של כל אחד מהצמחים - אלו שאוהבים וצריכים מים פעמיים בשבוע ואלו שלא - פעם בשבוע.
יש לי מכונת קפה חדשה של קפה פילטר, יש לי עוזרת בית שבאה אחת לשבועיים, גנן שמגיע פעם בחודש, יש לי אייפון 15 ואנשים שאיתם אני יכול לתקשר דרך האייפון, אני בקשר טוב עם שתי האמהות של הילדים שלי, לעתים מגיעים אליי טכנאים לתקן את המקרר או הדוד ואני מוזג להם כוס מים ושואל אותם שאלות על המכשיר שהם מטפלים בו (במיוחד אני אוהב להפנות שאלות לטכנאי מכונות כביסה וייבוש). אני ממחזר בקבוקי פלסטיק כי אני מאמין בעתיד, ובסופ״שים תוכלו לראות אותי בג׳ימבורי הקרוב לביתי עם אחד הילדים או שניהם. פרט להיותי שמאלני ואוהד בני יהודה - שתי קבוצות מיקוד של אנשים שסובלים מחוסר הצלחה כרוני - הדברים בסדר גמור.
אני מרגיש גם שישבתי מספיק זמן על כורסאות טיפול אצל מיטב הפסיכולוגים ואין לי צורך לשבת על איזו כורסת מטופל. לא ייאמן כמה כורסאות עברתי בחיי. להערכתי, יצא לי בחיי להיות מטופל - לעיתים לזמן ממושך ולעתים לזמן קצר - אצל מעל 20 מטפלים שונים. ולכל אחד מהמטפלים האלו פרטתי את חיי ובעיקר את ילדותי - כי זה מה שהמטפלים בדרך כלל התעכבו עליו.
המצע של הפסיכולוגיה־פסיכיאטריה המודרנית הוא זיגמונד פרויד, שנותן משקל רב לילדות. הטענה העיקרית של פרויד היא שמה שקורה לנו בילדותנו משפיע על התפתחות האישיות שלנו יותר מכל דבר אחר. זה אחד מעקרונות היסוד של תנועת הפסיכואנליזה, וזה בא לידי ביטוי אצל כל פסיכולוג שנשען לאחור ומבקש ממך לספר לו על ילדותך.
אין לי יותר זיכרונות ילדות לחלוק עם מטפלים. שחררתי את כל הזיכרונות הגלויים והמודחקים (לפחות אלו שאני מודע לכך שאני מדחיק). אני מגלה הבנה להורה שנמצא בחיי - אמי - עד כדי כך שאני מקבל בשלוות נפש את הבקשה האחרונה שלה - לצלם ברכת יום הולדת לשש־בש השרקנית. שש־בש עומדת להיות בת 3 וזה אירוע רציני. אמא שלי אומרת, זה כבר גיל הזהב של שרקנים. לא נשארו לה עוד הרבה ימי הולדת לחגוג.
אבל במה מברכים שרקן? שאלתי את אמי. כמו כל ברכה, היא השיבה, תאחל לה דברים שאתה מאחל לעצמך. אז צילמתי ברכה ובירכתי את שש־בש שיהיה לה כמה שיותר רוגע ושלווה ושתרגיש שהיא נמצאת במקום המדויק לה על פני כדור הארץ ושתפרח בכל מעשיה ותרגיש שלמה עם עצמה. וגם המון חציר כמובן. אמי הבטיחה לי שכשהיא תחזור לביתה בארצות הברית היא ישר תראה לשש־בש את הברכה המקסימה שצילמתי לה. זה מאוד משמח אותי, כי ידוע שכל המשמח שרקן כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים ויזכה לכף זכות. אלו הם חיי בזמן האחרון, כמו ששר יהודה פוליקר. ברכות לשרקנים, השקיית עציצים, טכנאים וג׳ימבורי בשבתות עם הילדים. פסטורליה ישראלית במיטבה.