החלטות לשנה החדשה הן כמו מחברות של תלמידים בשבוע הראשון ללימודים. כותרות מסומנות בצבעים, כתב קריא בתוך השורה, סדר מופתי וניקיון. מה שצריך למחוק נמחק בטיפקס או במחק, ואין ברקע קשקושים מיותרים. כעבור מספר שבועות המחברות כבר לא נראות אותו דבר. משהו ברצון להתחיל דף חדש, ישר ומסודר מתבלגן. פה ושם רואים קשקושי שעמום, כתב שבורח אל מחוץ לשורה. כמו הניסיון להחזיק פאסון מול מישהו שרוצים להרשים, עד שמתחילים להרגיש בנוח. לפעמים נוח מדי. קוראים לזה שגרה ומתכוונים לגנאי, אבל ככה זה בחיים, ולא תמיד לעגל פינות זה דבר רע. לא להתעקש על סדר, ניקיון ושליטה בכל פרט. לפעמים זה בסדר להתחיל מהאמצע.
כמו מראה המחברות בעיצומה של שנה, כך גם ההחלטות שלנו. אחרי שמסיימים לתכנן אותן, כבר אין קו צבעוני מתחת לכותרת, ואת מחיקות הטיפקס המדודות של דברים שהתחלנו לכתוב ולא סיימנו מחליפים עכשיו קווים גסים מסומנים בעט. אולי כי חשבנו שאנחנו רוצים משהו ופתאום החלטנו שזה לא מתאים ומתחשק לנו משהו אחר. אולי כי חשבנו שאנחנו רוצים כל כך דבר מסוים, אבל גילינו די מהר שזה ממש לא מה שאנחנו צריכים.
בשבוע שעבר התמלאה הרשת בסיכומי שנה, בגלריית תמונות וטקסטים מלאי ברכות ותקוות שנכתבו בפומבי כדי לתת להן תוקף גם בחיים עצמם. בניגוד לשנים הקודמות, הפעם לא פרסמתי כלום. לא החלטתי כלום וגם לא סיכמתי את עצמי, אף על פי שאני מהראשונות לנצל לסיכומים פומביים את ראש השנה העברי והלועזי, מולד הירח, ליקוי החמה, ליקויי הלבנה וכל תאריך סמלי אחר, אפילו אלו שמסמנים בקושי התחלה חדשה. אל הסיכומים הללו הגעתי מתוך רצון שטמון בי להיפטר ממשהו, תמיד יש ממה - ולהיוולד כל הזמן מחדש.
אני מודה שהיה לי קשה לא לסכם ולא לכתוב, ורק להמתין בסבלנות ולתת להדי החגיגות להתפוגג, לאיחולים להיטמע ולשגרה להיכנס. ככה מצאתי את עצמי יושבת בעיצומו של יום חול שגרתי, לא חגיגי בעליל, בתוך דד־ליינים, טלפונים ומיילים ומרקם חיים סואן, מתחילה שנה חדשה.
בבוקר סתמי ביותר בשבוע שעבר קמתי עם החלטה לשחרר כל מאמץ חיצוני. וכך, בלי חגיגות, בלי הצהרות ובלי שום דרבון של תאריך סמלי - רק כי באמת רציתי - החלטתי לשאוב את המציאות אליי ולא להישאב לתוכה, כמו שקורה תמיד. להיות הבנג'מין באטן של המחברות בבית הספר, להתחיל מבולגן ולהתיישר איכשהו עם הזמן, באיזה קו שזה לא יהיה.
לאחרונה הייתי צריכה לחתום על טופס במשרד ממשלתי שממוקם בירושלים. כל ניסיון לגרום להם לאשר לי לחתום על הטופס באופן דיגיטלי לא צלח. בלית ברירה וכשכבר לא יכולתי לדחות את המטלה עוד, החלטתי שאני מסיימת את המשימה בתחילת השבוע. יצאתי מהבית וחיכיתי לאוטובוס. 20 דקות המתנה שלאחריהן הגעתי לתחנת הרכבת. עוד עשר דקות המתנה וכעבור פחות משעה אני במרכז ירושלים. משם לקחתי מונית לצד השני של העיר, אל המשרד המדובר. אחרי מסע מפרך בתחבורה ציבורית, שארך קצת יותר משעתיים, הגעתי ליעד.
שהייה של חמש דקות במשרד, חתמתי ויצאתי. בדרך חזרה חשבתי על הקלישאה שמדברת על מסע ולא על יעד, ועל כך שאף שהחלפתי שלושה כלי תחבורה שונים רק כדי לא לנהוג בפקקים, בסוף היה לי מסע ארוך. למרבה המזל הוא היה נינוח יחסית. קראתי ספר, כתבתי קצת ואפילו הגעתי בזמן שהקצבתי לעצמי.
חשבתי על כך שמאז שהייתי ילדה, חייתי בתחושה תמידית של ציפייה, של המתנה ותקווה למשהו גדול שאוטוטו עומד לקרות, שאני רוצה שיקרה. תמיד זה היה משהו שזימנתי לעצמי בהחלטות סוף השנה או תחילת השנה או יום ההולדת או מולד ירח כזה או אחר ובכל פעם, בין שהגעתי ליעד ובין שלא, עברתי הלאה להמתנה הבאה, לציפייה ליעד הבא שהגיע וגם הוא חלף. כל כך מהר, שאפילו לא הבנתי שחיכיתי לו וייחלתי לו כל כך הרבה זמן.
כששואלים אותי מה אני מבקשת לעצמי לשנה החדשה, אני משתדלת להימנע מקלישאות. לא כי אני לא מאמינה בהן או לא רוצה בהן. בריאות, שמחה, אושר ועושר הן קלישאות יפות, שהלוואי שהיו נכונות לכולנו תמיד. אבל אם אני חושבת על זה לעומק, אני בעיקר רוצה להיות מסוגלת לחיות בהווה, ליהנות ממה שיש עכשיו כמו שהוא ואיך שהוא, ולא להמתין שיבוא מחר רק כדי שמשהו שרציתי כבר יקרה.