טור זה מיועד לשני אנשים. ההסתברות שיתגלגל דווקא אליהם עומדת על פחות מכמה אלפיות האחוז, ובכל זאת אני כותבת אותו כדי שיידעו הם ושותפיהם לגורל שהם לא לבד. שיש מי שרואה אותם.

לאיש בבית המרקחת

אתה לא יוצא לי מהראש. אני מחפשת אותך כבר שבוע, ואלמלא הרוקח היה מחויב לסודיות רפואית, הייתי מפצירה בו למסור לי את פרטיך. דע שיצאתי אחריך אבל כבר נעלמת. לרוקח שעמד נבוך מהתקרית אמרתי שהוא מוכרח לצלצל למשטרה כדי לדווח שאתה בסכנה. בבקשה אל תכעס. אני מקווה בכל ליבי שאם אכן המשטרה הצליחה לאתר אותך, נציגיה היו רגישים ואדיבים. אני יודעת שהם מסוגלים לכך ומבקשת שתדע שזעקתך נשמעה.

לא היה קשר בין המראה השלם לקול השבור שיצא ממך. צעקת שאתה חודשיים מחכה לתרופה המחורבנת הזאת, ועכשיו אתה מגלה שהיא עולה 700 שקל, שאין לך דרך לשלם, ושהחיים כאן ממילא דפוקים כך שאתה רוצה לסיים אותם. ציינת בדיוק איך תבצע את זה והדגשת שאין לך סיבה להמשיך.

הרוקח הנבוך אמר לך שהגישה שלך אינה נכונה ואמרת לו: “אין פה נכון או לא נכון. כך נראה הייאוש, כך נשמע אדם מיואש". אילו רק הייתי מצליחה לאתר אותך, הייתי אומרת לך שאנחנו לא מכירים אבל חייך יקרים לי ומבטיחה לעשות מה שאפשר כדי לעזור. נכון, אנחנו נראים כמו מקרה אבוד מהצד. אנחנו חברה בחלקה הגדול מדי אלימה ומגעילה, אבל יש בתוכנו גם כאלה שמבקשות ומבקשים לתקן. להתחיל מבראשית או להמשיך ממקום אחר.

לאישה בחנות בירושלים

שתי הזדמנויות היו לי להגיד לך את הדברים, ואת שתיהן החמצתי. הפעם הראשונה הייתה בחנות. חיפשת משהו, וקופאית הדגישה שמה שאת רואה בסלסילה זה מה שיש. מוכרת נוספת ניסתה לעזור, ואת אמרת: “איבדתי את הנכד שלי באוקטובר לפני שנה וקצת. הוא היה קצין. גיבור, יפה, חכם. האיברים שלו עכשיו אצל חמישה אנשים".

הסתכלתי עלייך ורציתי לחבק אותך. אבל לא דיברת אליי, אז מאיפה אשאב את התעוזה להתערב? אחר כך התיישבת מולי ברכבת הקלה, כך יצא. הפעם חייכתי אלייך וחייכת אליי בחזרה. אין פה הרבה פרט לאמירה: אני רואה אותך, ליבי איתך ואכפת לי ממך.

אין לי כל יכולת לדמיין אסון בקנה מידה שכזה או מילות נחמה אמיתיות. רק שתדעי שאת, ילדייך, נכדך סגן רועי נהרי בן 23 מהצנחנים ז"ל, שנהרג במלחמה בעת לחימה קשה בכפר עזה, וכל המשפחה אצלי בלב.

התחבטתי ארוכות בכתיבת הטור הזה: וכי למה שקוראות וקוראים יתעניינו בגורלם של שני זרים? אולי התשובה היא התזכורת לכך שלכל אחת ואחד יש פה סיפור, ולעולם אין לדעת מהו. שצריך לעצור רגע לפני איזו התפרצות או מילה שיוצאת מהפה.

התשובה לשאלה התבהרה בעקבות צפייה בסרטון של טלה קטן ומתרפק כחלק מהרגל שאימצתי בשנה ושלושת החודשים האחרונים: צפייה בסרטוני טבע. בפילה שמדרבנת את הפילון שלה להתבוסס במעלה שביל של בוץ ולהאמין בעצמו; בדובת קוטב שמראה לדובון שלה בעדינות כיצד לאתר אוכל בשלג ולקפוץ למים הקרים; בקבוצת שימפנזים שעובדת יחד כדי להשיג מזון; בלהקת לווייתנים שנאספה יחד כדי להגן על לווייתן צעיר מפני אורקות; בכלב שמציל איילה מטביעה בנהר והם נשארים חברים לאורך שנים.

חיות שונות יכולות לעזור אחת לשנייה וגם לחיות יחד. יש מאבקים, יש הישרדות, אבל יש דבר שחיות לעולם לא יעשו: הן לא יפגעו במזיד. האריה לא יתנכל סתם לגור, אין זברה שתבעט באחרת רק לשם הנאה או ריצוי של זברה בכירה או מפוספסת ממנה.

הסרטון עם הטלה השובב והמתרפק הזכיר לי דבר יפה שאמרה המרצה שלנו לערבית באוניברסיטה העברית, עפרה כהן ז"ל: טלה בערבית הוא "חמל" (حَمَل). חמל הוא גם “הרים" או “סחב", כלומר יש פועל ששמור ממש לנשיאת הטלה בידי הרועה. אבל “חמל" הוא גם היריון. ומה בעברית? לחוס, לגלות רגשות לב חמים כלפי משהו או מישהו.

קשה שלא לכתוב פה על הקור שמנשב בכנסת, בממשלה וגם ברחובות שלנו כלפי החטופות והחטופים שבשבי חמאס הסדיסט, כלפי החיים וגם כלפי כבוד המתים, אבל אני משכנעת את עצמי שגם מה שנראה כאחת מנקודות השפל שידענו כעם ובוודאי כמדינה הוא פסיק בתולדות הזמן, ורוצה להאמין שעוד יש לנו תקנה, תקווה וחמלה. 

פנייה לשניים שזקוקים לזה: אתם חלק ממשהו גדול יותר | כרמית ספיר וויץ

לכל אחת ואחד יש פה סיפור, ולעולם אי אפשר לדעת מהו. לכן צריך לעצור רגע לפני איזו התפרצות או מילה שיוצאת מהפה