על פי איזו בדיקה שנערכה באחד ממוספי השבת שעברה, זכתה מירי רגב לציון הגרוע ביותר על תפקודה כשרת התחבורה. גם סקרו של מנו גבע לחדשות 12 שהתפרסם באותו סוף שבוע, העלה שבשאלה: “מי ראוי להנהיג את הליכוד לאחר פרישת נתניהו?" (והמהדרין יסייגו: אם וכאשר יפרוש אי פעם) היא זכתה לאפס אחוזים.
אלא שאני מבקש לרשום בכל זאת הישג אחד לשרת התחבורה והבטיחות בדרכים, שנרשם רגע לפני שהתחלפה לה השנה האזרחית: נסעתי באוטובוס.
אני יודע שחלק מהקוראים נזעק ודאי לנוכח מה שעלול להתפרש כפלצנות של תל־אביבי צפונבון, שלא ראה מימיו אוטובוס מבפנים, אבל אני נשבע שהסיבות לכך הן עממיות בהרבה: כמו רובכם, גם אני נסעתי לבית הספר התיכון בכל בוקר באוטובוס (קו 17 של אגד, ממרכז זיו בחיפה ועד לתחנה המרכזית בבת גלים).
גם אני כחייל הרביתי להשתמש בתחבורה הציבורית, אבל אחרי ששבתי ממסעותיי בניכר ועברתי לגור בתל אביב, הצטמצם מאוד הצורך הזה - ומאז אני משתמש בעיקר ברכבת, כשאני קופץ לבקר את אמי בחיפה.
למה? כי ראשית, בתל אביב נמצא הכל במרחק הליכה, ושנית, עבור נקודות ציון מרוחקות יותר, די לי באופנוע. אלא שבשבוע האחרון של 2024 נפל דבר: אני שתמיד העזתי פנים נוכח סופה מתקרבת ועטיתי על גופי חליפת סערה כדי לקדם אפילו את פני היום הגשום ביותר בשנה, התבגרתי והשארתי את האופנוע בבית. זאת ועוד: אחרי שנוכחתי שבפקקים של תל אביב אין כמעט הבדל במשך הנסיעה בין אוטובוס למונית, ביכרתי את הראשון.
אין גבול לדברים שיכול ללמוד אדם מנסיעה באוטובוס אחרי כך וכך שנים, מעבר לעובדה שהתשלום הוא בסריקה של ברקוד, שזכתה משום מה לשם “תיקוף". הרי כל דבר נראה לי מוזר, אפילו מספרי הקווים שנוספו או מסלוליהם שהוכפפו לכבישים הסגורים בתל אביב (בהם נתיבי תנועה מרכזיים כרחובות בן יהודה ואלנבי, למשל).
מעודד מההצלחה שלי (שלחתי לילדים תמונה שלי מתקף את הכרטיס, כשאני מציין שכך ודאי הרגיש ביל גייטס עת נפתח לו לראשונה חלון מקביל על צג המחשב), החלטתי לקחת את ההפקה גם למכורתי, חיפה.
כך אירע שביום שישי שעבר, בעודכם אוחזים במוסף סוף השבוע הטוב בישראל וממלמלים: “בוא'נה, הקיפניס הזה תותח", עשיתי את דרכי ממשכנה של אמי בקרבת מרכז חורב שבשכונת אחוזה בחיפה אל מעונה של חמותי ברחוב נתיב חן שבשכונת נווה שאנן.
להוט “לתקף" את הכרטיס, לא חיכיתי לקו 28 כהמלצתם של דורשי טובתי ועליתי על קו 31. כך אירע שהייתי צריך לעשות את כל הדרך בין שני הקצוות המרוחקים ביותר של השכונה רחבת הידיים.
רגליי נשאו אותי מעצמן ברחובות שנראו מוכרים כל כך אף שהתמלאו בפרצופים זרים: הנה תחנת המוניות שמספרה היה 222222 (עד שפלש ה־8 לקדמת המספר וקלקל את השורה), הנה כאן היה הפלאפל ושם בית הקפה שבו הייתה גם תחנת “ספורטוטו", וכאן שכנה המספרה של ויסמן, שבה היו מניחים לי בוסטר על הכיסא, עת נקצץ שערי בידי ספר שמספר מקועקע על אמתו וסיגריה דולקת לא משה מבין שפתיו.
הנה פה נפתח לימים סניף מק דיוויד ושם הסופרמרקט - וכאן גרו כרמלה וזיקה, הוריה של גיסתי, וכאן גרה שרה השכנה הערירית שמשפחתה בצרפת, ופה דוד ופרחיה החברים שלהם וכך הלאה, לאורך רחוב טרומפלדור עד לפינת פאירברג, שבה נאלצתי להשלים עם העובדה שהמוסד היחידי שנותר עומד על תילו מאז שנות ה־70 הוא סניף בנק הפועלים.
אין מטר ברחובות הללו שלא מעורר בי איזה זיכרון: הנה “אומנה", במבנה שכלל גם את מטה המשמר האזרחי, שעבר לכאן באייטיז (מהבניין של קולנוע “עממי"). הנה הספרייה הציבורית שבה נהגתי להחליף ספר כמעט בכל יום. הנה רחוב חניתה, שקצת שינה פניו עם הגירה מסיבית של חרדים ועולים מאתיופיה, והנה התחנה של קו 15 שבו נסעתי לבד(!) עוד בטרם מלאו לי 6 שנים, כדי להתייצב בשעה ארבע בדיוק אצל מירית, המורה לפסנתר ברחוב אבא הלל סילבר (שבו גרו כמה טיפוסים מפוקפקים, שכונו אז “פושטקים").
הייתי יכול להמשיך לתאר את הנופים שנראים לי כה מוכרים מזה וכה זרים מזה, ולהרבות בשמות שלא יאמרו לרובכם כלום - כולל ציון הכתובות שבהן גרו הנערות היפות ביותר בשכונה (עם כולן התנשקתי בדמיוני), רק שפתאום נחתה עליי ההכרה שהמסע הזה הוא מפגש בין הנער שהייתי למבוגר שהפכתי להיות, ואף ש־40 שנים מפרידות ביניהם, אולי הגיע הזמן שייפלו איש על צוואר רעהו־עצמו ויתפייסו.
כי לרגע התנגן באוזניי השיר הענוג של הביטלס “אין מיי לייף" (“בחיי") שבו מסכמים לנון־מקרטני: “אך בין כל החברים והאוהבים הללו אין אחד שמשתווה לך, והזיכרונות האלה מאבדים משמעות עת אני חושב על אהבה כדבר חדש".