מצביא טוב לומד את תנאי השטח, מתכנן ומחשב כמה צעדים קדימה, מציב מארב מתוחכם לאויב, יודע להפתיע במהלך טקטי מבריק - אך לעיתים אין מנוס מהתנגשות חזיתית. חייבים לנהל קרב פנים אל פנים, ועל המפקד לצעוק ״אחריי״ ולהסתער, או להגן על העיר כשהאויב מטפס על החומות. לעיתים מצביא חייב להסתכן, כי אין דרך אחרת.
לא, אני לא מדברת על המלחמה שמדינת ישראל מנהלת זו השנה השנייה. אני מדברת על המלחמה במערכת הפוליטית שמתנהלת במספר חזיתות, שאחת מהן היא חזית חוק הגיוס.
המערכה הנוכחית תכריע אם מדינת ישראל תוכל לצרף לצבא הלוחמים שלה, ששותת דם ומאבד חיילים ומפקדים, עשרות אלפי צעירים חרדים. יואב גלנט ידע להילחם, גם אם באיחור טרגי שנרשם גם על שמו, נגד יחיא סנוואר וחסן נסראללה.
את המערכה בעד גיוס עשרות אלפי צעירים שהנהגת המגזר שלהם נועלת אותם בגטו, הוא נטש. הוא למד את תנאי המשחק, תכנן וחישב כמה צעדים קדימה ומנע מיריבו המר, בנימין נתניהו, להציב לו מארב פוליטי ולהכריז עליו כפורש. גלנט הגיש את התפטרותו מהכנסת מסיבות טקטיות. האם צדק כשחישב את המסלול?
שקט, מפלגים
כללי המשחק הפוליטי שמאפשרים לחבר כנסת בתנאים מסוימים לקחת את המנדט שלו ולעבור צד, התקבעו בשנים הסוערות של הסכמי אוסלו, אם כי תחילתן בתרגיל המסריח ב־1990.
כשנתניהו ב־2021 פירק את ממשלת האחדות שהוא עצמו הקים עם בני (תמים) גנץ, זאת הייתה מהדורה חוזרת של אותו תרגיל מסריח. את התרגיל המקורי ביצע 31 שנים קודם לכן שמעון פרס, כשפירק את ממשלת האחדות עם יצחק שמיר שבה הוא עצמו כיהן.
לאחר הפלת הממשלה התחלקו הקולות בכנסת חצי-חצי - והליכוד והעבודה החלו במרוץ ״מי יגנוב חבר כנסת״. פרס שידל את אברהם שריר לעבור מהליכוד לעבודה. לאחר שאברשה בכל זאת חזר הביתה, שמיר שידל את אפרים גור לעבור צד. כדי למנוע סחר במנדטים בהמשך, נקבע כי בשביל לעזוב את הסיעה במהלך הקדנציה נדרש שליש.
בקדנציה של הסכמי אוסלו שני חברי כנסת ממפלגת העבודה, אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן, פרשו מהסיעה כי התנגדו לוויתור המסתמן על רמת הגולן. בשביל להבטיח רוב ולהעביר את הסכם אוסלו ב׳, שמעון פרס הצליח לפלג את סיעת צומת, שמנתה בכנסת ההיא 8 מנדטים. גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ פרשו מהסיעה. סלמוביץ חזרה בה, אך זה היה מאוחר מדי.
אגב, קהלני וזיסמן לא התפלגו, הם פרשו. בשביל להתפלג צריך שליש והם היו רק שניים מתוך 44 ח"כים של העבודה. אם חטפתם סחרחורת, תעצרו רגע ותמזגו כוס מים. בעיקרון, הכלל פשוט: בשביל להתפלג מסיעה בכנסת חייבים שליש. יש לך שליש, תתפלג, תקים סיעה חדשה, אתה זכאי למימון מפלגות.
אין לך שליש ויצאת מסיעתך בטרם הוכרז על פיזור הכנסת? הנך פורש. פורש, בשונה ממתפלג, לא זו בלבד שאינו זכאי למימון מפלגות, הוא מנוע מלהתמודד לכנסת הבאה במסגרת מפלגה קיימת כלשהי. על כן קהלני וזיסמן הקימו מסגרת פוליטית חדשה, מפלגת הדרך השלישית.
למעשי התפלגויות ופרישות במערכת הפוליטית - משגב וגולדפרב דרך סיעת העצמאות של אהוד ברק ועד עמיחי שיקלי ועידית סילמן - אפשר להקדיש ספר עב כרס ואפילו שניים.
לא אלאה אתכם בפרטים, נציין רק כי בנימין נתניהו ואנשיו עסוקים בימים אלה במלאכת פירוק עוצמה יהודית. אם יצליחו לחבר לח״כ הסורר אלמוג כהן - אשר איתמר בן גביר פעל השבוע להחליף אותו בוועדת העבודה של הכנסת בלימור סון הר מלך הצייתנית - את צביקה פוגל, יכולים השניים, כהן ופוגל, להתפלג ולחבור באופן עצמאי לקואליציה, נגיד, תמורת תפקיד שר וסגן שר. אם אלמוג כהן לבדו יתמיד במרד, בן גביר יוכל להכריז עליו כעל פורש, וכהן יהיה מנוע מלהתמודד לכנסת הבאה במסגרת מפלגה קיימת. זאת בדיוק המלכודת שגלנט נזהר כל כך שלא להיקלע אליה.
ירידת ערך פוליטי
בקדנציה הקצרה כל כך והנוסטלגית כל כך של הממשלה הקודמת, מיד עם עריקתו של עמיחי שיקלי, התחננו מביני עניין בפני ראש הממשלה נפתלי בנט שיקדים תרופה למכה ויפריש את שיקלי מסיעת ימינה. בנט התמהמה.
זאת הייתה ממשלה ערנית וכוחנית כלפי אויבים מחוץ, אך צמחונית ורופסת כלפי יריבים פוליטיים מבית. התוצאה הייתה שקט בגבולות וקריסת הממשלה בתוך קצת יותר משנה. הממשלה הנוכחית התגלתה ככוחנית ודורסנית כלפי יריבים מבית אך צמחונית ורופסת כלפי אויבים מחוץ. התוצאה הייתה, יציבות פוליטית וקואליציונית וקריסת המדינה ב־7 באוקטובר.
להבדיל מבנט, נתניהו לא לוקח סיכונים. לכשיגיע חוק ההשתמטות למליאת הכנסת, הקואליציה תכריז על ההצבעה כהצבעת אמון בממשלה. אלמלא התפטר מהכנסת, היה על גלנט להכריע.
לו היה מצביע נגד הצעת החוק, נתניהו היה מכריז עליו כעל פורש. ההכרזה הייתה מצמצמת פלאים את האפשרויות של גלנט וחוסמת את דרכו למחנה הממלכתי, לישראל ביתנו או ליש עתיד.
על פניו, המהלך היה מותיר לגלנט שתי אפשרויות: להקים מסגרת פוליטית משלו, או להשתלב ברשימה החדשה שמקים נפתלי בנט. או אז היה גלנט מגיע לבנט בתור ברווז צולע, בלי יכולת להעלות דרישות ולהעמיד תנאים. אז הוא בחר לשמור על אופציות פתוחות.
עם התפטרותו של גלנט הושבע לח״כ הבא בתור ברשימת הליכוד. רצה הגורל ואת שר הביטחון שפוטר בגלל התנגדותו לחוק פטור מהגיוס, החליף בכנסת נציג העדה הדרוזית עפיף עבד.
מחד, נציג העדה שכרתה ברית דמים עם מדינת ישראל, יתקשה להרים יד בעד סידור הפטור לחרדים, בני גילם של החיילים והקצינים הדרוזים. מאידך, בידיו של נתניהו מקל. אם הח״כ החדש לא יציית, רה״מ יכול לבקש מאחד משרי הליכוד שהתפטרו במסגרת החוק הנורווגי, ממאי גולן למשל, לחזור לכנסת, ועפיף עבד ייאלץ לחזור לביתו בירכא.
רק לחשוב על אי־צדק פואטי כשמאי גולן שהתחזתה לדתייה והבריזה משירות בצה״ל, תחזור לכנסת על מנת להעביר את חוק ההשתמטות. היא גם עשויה לנסות להסביר לאחר מכן כי לא היא שהצביעה עבור החוק, אלא דמותה שהורכבה על ידי הבינה המלאכותית.
במקום להנהיג ולהוביל, במקום לגבש קבוצת ח״כים בסיעת הליכוד שיתנגדו להצעת החוק הצינית, גלנט בחר לנטוש את שדה הקרב ולהשאיר בשטח את יו״ר ועדת החוץ והביטחון, יולי אדלשטיין, ומספר חברי כנסת שפועלים עדיין לפי צו המצפון דוגמת ח״כ דני אילוז.
אם בסופו של דבר הממשלה תעביר את הצעת חוק ההשתמטות, הוא יירשם בין היתר על שמו של יואב גלנט, שהצביע ברגליים. רישום שכזה בתיק הפוליטי האישי עשוי לגרום לירידת ערך ולצמצם את האפשרויות אשר שר הביטחון לשעבר כל כך מקפיד לשמר. יואב גלנט טעה בתמרון.