מסכן יובל וגדני. גם נקלע לאסון ה"נובה" וניצל, גם חרש אחר כך שירות סדיר בעזה, והשבוע נרדף בחו"ל בידי ארגונים אנטי-ישראליים. במזל הוא הצליח לחמוק ממעצר באמצע טיול בדרום אמריקה, אחרי שבית המשפט הפדרלי בברזיל הורה לפתוח נגדו בחקירה. זה קרה בעקבות תלונה שהגישה "קרן הינד רג'אב" (HRF), שיוזמת הליכים משפטיים נגד חיילי צה"ל ש"ביצעו פשעי מלחמה".
וגדני ניצל וחזר לארץ בשלום, תודה לאל, אבל לא מדובר בהפי אנד, וייתכן אפילו שזו רק ההתחלה של הסיפור. לכמה חיילים ומילואימניקים מצפה הפתעה דומה, ובאילו מדינות? כמה ארגונים עמלים עכשיו על הרחבת קמפיין ה"ג'נוסייד" נגד חיילי צה"ל ומפקדיו? אנחנו עדיין לא יודעים.
מי שצפה בסרטונים שהעלה וגדני מעזה, ראה את מה שכולנו רואים בחדשות מדי ערב כבר למעלה משנה – פיצוץ בתים שהיוו קיני מחבלים בעזה. הבעיה היא שבמקומות לא מעטים בחו"ל זה מקבל קונטקסט אחר לגמרי, שלא קשור לחיסול תשתית הטרור של חמאס, אלא תואם את נרטיב ה"ג'נוסייד".
איך הפך העולם למקום לא בטוח עבור הלוחמים שלנו? או אולי יותר נכון לשאול: כמה עולה לנו כישלון ההסברה? בימים אלה אנחנו מתחילים להבין את המחיר האמיתי של דלדול משרד החוץ בשנים האחרונות, ששריו מתחלפים כמו גרביים ולא הגיעו לשום הישג.
רק בשנתיים החולפות זכינו לשלושה שרי חוץ – אלי כהן, ישראל כ"ץ וגדעון סער. אז כמה באמת עולים חוסר התכנון ופיצול סמכויות ההסברה למשרדים מיותרים, כמו משרד התפוצות או העניינים האסטרטגיים, שאינם מתואמים עם משרד החוץ?
וכמה עולה לנו מינוי שגרירים רק על בסיס מידת קרבתם לראש הממשלה (כמו יוסי שלי), או על בסיס אתנן פוליטי כדי שלא יצביעו נגד חוק הפטור מגיוס (כמו אופיר אקוניס או ההצעה שפורסם שרה״מ שקל לתת לשרן השכל)? לשיטה הקלוקלת הזאת, שהפכה לנורמה החדשה של השנים האחרונות, יש מחיר. מי שמשלם את החשבון המנופח הוא חיילי צה"ל.
כן, תעשו את זה!
במהלך הסופ"ש פורסמו כותרות מריאיון הפרישה של שר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן, ובעיקר מעדותו ש"בכל פעם שהופעל לחץ על ישראל, חמאס נסוג מעסקה".
ראשית, ברכות לבלינקן שהבין באיחור אופנתי שהפעלת לחץ מוגזם על ישראל, בלי התייחסות מספקת לארגוני הטרור הפלסטיניים, לא מקדמת שלום, דו־קיום או את סיום המלחמה בעזה וחזרתם של החטופים. זה לא נאמר בציניות – טוב שבלינקן הבין, וחבל שרבים עדיין לא הבינו.
שנית, לבלינקן היו עוד הרבה אמירות מעניינות במסגרת הריאיון, שראוי להתעכב עליהן. "אחד הדברים שמצאתי כמדהימים הוא שעם כל הביקורת המובנת על התנהלות ישראל בעזה, אתה לא שומע שום דבר לגבי חמאס מאז 7 באוקטובר", אמר בלינקן.
"מדוע לא הייתה מקהלה עולמית מתוזמרת שתקרא לחמאס להניח את נשקו, לשחרר את החטופים, להיכנע? אני לא יודע מה התשובה. הרי ישראל הציעה לחמאס מספר פעמים לצאת בביטחון מעזה, אז איפה העולם שיגיד – כן, תעשו את זה! סיימו את כל הסבל שאתם הבאתם מלכתחילה!".
אירוני שבלינקן בחר לומר את זה דווקא ל"ניו יורק טיימס", שמבקר את ישראל בכל הזדמנות ופשוט לא מבקר את חמאס. אבל כדאי שגם אנחנו נתעורר למהפכה שהתרחשה בעיתונות האמריקאית בעידן הרשתות החברתיות.
הממשלה מודעת היטב לכך שהעולם השתנה בדרמטיות מבחינת תקשורת ההמונים, והיא מנצלת מדי יום את השינויים הללו למה שנדמה לה שעובד לטובתה, בשלל ספינים, קונספירציות, קמפיינים ואנשי תקשורת שמגבים אותה.
אבל מבחוץ, השינויים האלה עובדים כבר שנים נגד ביטחון המדינה, וכל הממשלות של השנים האחרונות לא עשו דבר בעניין. כל נושא ההסברה בוטל כלאחר יד, סומן כלא באמת נחוץ או כתופעה שאין מה לעשות נגדה, וכך אפשרנו למצב להחמיר ולהתדרדר, עד שהוא הגיע לפתחם של לוחמי צה"ל.
הכישלון אינו טמון במאמצי הסברה שלא צלחו, אלא בכך שפשוט לא היו מאמצים. הפלסטינים והפטרונים שלהם, איראן וקטאר, שיחקו מול שער ריק. נניח שעד 7 באוקטובר הייתה קונספציה שגרמה לנו להאמין שאין באמת צורך בהסברה, שיהיה בסדר.
אבל מה קורה מאז? האם חצי מיליארד השקלים שגדעון סער הצליח להשיג למען משרד החוץ יעשו עכשיו את ההבדל הדרוש? הרי ההסברה צריכה להיות משימה לאומית, לא סימון וי על תקציב שאמור להגיע. ההצלחה תימדד בדבר אחד בלבד: שינוי אמיתי בדעת הקהל העולמית.
הממשלה מסוגלת?
בעבר הלא רחוק, לישראל הייתה בעיה תדמיתית, אבל היא החריפה למשבר חסר תקדים מאז 7 באוקטובר. זו תוצאה של התפתחות תופעות רבות, שהתפוצצו לנו בפרצוף בבת אחת.
התבססות כוחות מוסלמיים באירופה ובארה"ב; מאמצים אנטי־ישראליים בקמפוסים, שחלקם מומנו על ידי ארצות ערב וחלקם על ידי ג'ורג' סורוס; פריחתם של משפיענים אנטי־ישראלים ברשתות החברתיות דוגמת משפחת חדיד; הקשר ההזוי בין הקהילה השחורה וקהילת הלהט"ב לבין הפלסטינים, בשם תיאוריית ההצטלביות; וגל של עיתונות רשת שטחית ומקוטבת, שחדרה גם לכלי התקשורת המסורתיים.
לכל אלה צריך גם להוסיף את קיצוני הממשלה שאמירותיהם הפרובוקטיביות לא עוברות שום ליברלי בארה"ב, גם אם הוא תומך בישראל. וגם את תדמית נתניהו, שנשחקה בשל כהונתו הארוכה, משפטו וניסיונותיו להשתלט על מערכת המשפט.
יש מי שממשיך להתייחס גם לבעיה המורכבת הזאת כאל "אנטישמיות" שאין מה לעשות נגדה, או כאל מכה קלה בכנף שתיפתר בתקציב פרסום. כשיובל וגדני החמוד חזר לארץ, הוא אמר ששום דבר לא ישבור אותנו, הישראלים. אבל כדי לפתור את המשבר התדמיתי צריך לעבוד קשה, וצריך התמדה.
שילמנו מחיר גבוה על היעדר ההסברה – גם בהתעקשות על הסיוע ההומניטרי שנוצל לרעה בידי חמאס, גם בהארכה מוגזמת של המלחמה, גם בחרמות וגם בעידוד שקיבלה הדרך הפלסטינית. מי שחושב שכל הבעיות ייפתרו כבמטה קסם עם כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן, כנראה טרם הפנים את חומרת המצב, או את אופיו של טראמפ. הוא לא יעבוד אצלנו כשיישב בחדר הסגלגל, הוא יעבוד אצל עצמו בלבד.
ההתמודדות של ישראל נחלקת לשניים. בטווח הקצר, הצעד ההכרחי הראשון הוא פיתוח מודעות ומשמעת רשתות חברתיות לכל חיילי צה"ל. בטווח הארוך דרושה תוכנית לאומית שתנוהל בידי מקצוענים לאורך שנים.
זה מה שאמר השבוע ג'ונתן גרינבלט, יו"ר הליגה נגד השמצה, על הגל האנטי-ישראלי והאנטישמיות: "בהחלט דרושים משאבים כדי להתמודד עם האתגר, אז המהלך של משרד החוץ מעודד.
צריך את המדיה המסורתית, וצריך גם להכיר בכך שמשפיענים הם יוצרי הדעה החדשים, אבל משפיען או קבוצת משפיענים לא יפתרו את הבעיה. אנחנו צריכים לחשוב בצורה הוליסטית, עם אותה יצירתיות ויוזמה שמייצגת את צה"ל, השב"כ והמוסד, ויצרה את אומת הסטארט-אפ".
במילים אחרות, גרינבלט חושב שאנחנו לא צריכים קמפיין, אלא פתרון תקשורתי תדמיתי ברמת מבצע הביפרים. הוא צודק. השאלה היא אם הממשלה שלנו מסוגלת לכך.
