לנשיא האמריקאי הנבחר דונלד טראמפ יש כישרונות רבים. בין היתר, הוא מעולה בלהחזיק את הקהל במתח. את כללי הדרמה טראמפ מכיר ברמה של מחזאי מקצועי, וגם מרבה להשתמש בהם בפועל. בעוד רבים בעולם - ידידים לצד אויבים של ארצות הברית – סופרים את הימים לאחור, לקראת 20 בינואר, הנשיא הנבחר לא רואה את עצמו מוגבל בתאריכים.
הפעילות שלו ושל אנשיו עדיין מוגדרת כלא רשמית, הפגישות הרבות שאנשי הכוורת מקיימים בבית ומחוצה לו הן עדיין "פרטיות", אבל מה לטראמפ ולסמנטיקה העדינה? הוא בא לנהל את העסק, והוא כבר מנהל אותו, בינתיים – בשלט רחוק, אך בכל הכוח ובמלוא הטראמפיות שבסגנון הניהול.
בהקשר הרלוונטי לנו זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בטיפול של טראמפ בסוגיית החטופים והמלחמה בעזה. הוא, כמובן, מעדיף שלא לרשת מג'ו ביידן את הקייס הקשה הזה. כאן הנשיא היוצא והנשיא הנכנס מפגינים תמימות דעים מופתית, הרמוניה בתפיסת המטרה הסופית, לצד הפער התהומי בין שיטות העבודה.
ממשל ביידן ממשיך בשלו: מאמין בדיפלומטיה גם מול המחבלים וגם – בהפרדה בין טרוריסטים לבין עמם שבתוכו הם יושבים (ובו שולטים באמצעות הסיוע ההומניטרי שממשל ביידן מקפיד לספק). טראמפ בז לשיטה של הדמוקרטים, והוא לא מוותר על ההנאה להטריל את ביידן, ואף עוקץ אותו ואת ה־ Don’t שלו.
באשר למהות, לתוכן שמאחורי האיומים על חמאס, גם גורמים בכירים בישראל לא יודעים לענות על השאלה "למה הנשיא הנבחר מתכוון, ולמה בדיוק לצפות?". ברור שלטראמפ יש תמונת מצב מסוימת בראש כשהוא מדבר על שערי הגיהינום. הוא הרי לא עד כדי כך אוונגליסט אדוק כדי לחשוב שריבונו של עולם ישלח את צבאו לעשות צדקה ומשפט במזרח התיכון.
בכל הנוגע לנשיא האמריקאי הנבחר ולציפיות ממנו, הקהל הישראלי, ובעיקר זה הימני הנמנה עם מצביעי מפלגות הקואליציה, מתאפיין בשתי גישות שונות. הפלג המתלהב והאופטימי לא מפסיק לחגוג מאז 6 בנובמבר. אמונתם בטראמפ גובלת לפרקים במשיחיות: הנה הנה בא דונלד, משיח צדקנו, והוא כבר יסדר פה הכל, ינהל את מלחמות ישראל - החל בעזה וכלה בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.
הפלג המציאותי, עם הרגליים על הקרקע, אינו שקט. בין היתר, אל נוכח הצהלה והשמחה בקרב חבריו מאמיני טראמפ המשיח. בהערכות לקראת בואו של טראמפ הם יוצאים מנקודת הנחה כי לנשיא הנבחר סדר עדיפויות משלו, דברים אחרים שפותחים את ה"שורט ליסט" - ולא ישראל היא זו שתופסת את ראש הרשימה. יהיו לו ענייני פנים, וגם בענייני החוץ - אוקראינה וסין כנראה יעסיקו את הממשל החדש לא פחות, אם לא יותר, מישראל.
בוחרים קרבות בקפידה
ועדיין המזרח התיכון בהחלט מופיע ברשימת המשימות הנשיאותית, ובישראל יודעים זאת ומתארגנים בהתאם. בשונה מבעלי החלומות שבימין - כאלה שכבר רואים בעיני רוחם את סיפוחם של שטחי יהודה ושומרון - בנימין נתניהו, רון דרמר וגורמים נוספים העסוקים בשיח עם הממשל החדש בוחרים בקפידה את הקרבות שינהלו ואת התוכניות שיקודמו אחרי 20 בינואר. הרי טראמפ הוא ידיד גדול של ישראל, ורוב אנשי הכוורת שלו הם פרו־ישראלים ללא אותיות קטנות, אך האשראי שיש לישראל אצל טראמפ עדיין מוגבל, ונדרש סדר עדיפויות ברור.
בנוסף, בישראל מעריכים - או מאמינים – כי הממשל החדש ישנה את הנוהל הדמוקרטי ויסכים לצמצם את היקפי הסיוע ההומניטרי שמוכנס לרצועה במטרה להאכיל את האוכלוסייה האזרחית, ובפועל – מאכיל ומתחזק את שלטון חמאס. התקווה הזאת באה השבוע לידי ביטוי בטקסט שכתב נתן אשל, לשעבר ראש סגל אצל נתניהו ובהווה אחד המקורבים לראש הממשלה: "כל הניצחונות המוחלטים בכל המלחמות לאורך כל ההיסטוריה העולמית היו רק לאחר מצור וחנק ולא בסיוע הומניטרי לאויב הנצור. נקווה שממשל טראמפ יאפשר לנו להגיע לניצחון הזה, שיתרונו הוא ללא אבידות לשני הצדדים", כתב אשל, ויש להניח כי בזה הביע יותר מדעתו הפרטית.
התקווה הישראלית הגדולה, הציפייה המרכזית מהנשיא הנכנס, היא איראן. הגרעין האיראני והדרכים להיפרד ממנו. כאן בישראל מצפים לתיאום מלא עם הבית הלבן, פחות מזה לא יספיק ולא יועיל. נראה כי טראמפ, שלא צפוי לשכוח משני הניסיונות של איראן לחסלו במהלך קמפיין הבחירות, מתכוון לקחת את הגרעין האיראני בתור פרויקט. בנושא הזה הוא רואה את עצמו כמושיע שיחלץ את העולם המערבי מסכנת הגרעין האיראני. איך בדיוק זה יקרה – על זה עובדים בכל מיני דרכים, דרגים והיבטים.
בישראל מתכוננים אקטיבית ל־20 בינואר. לא לטקס ההשבעה – שם ישראל תיוצג יפה על ידי השגריר היוצא מייק הרצוג. בישראל מתכוננים לעבודה צמודה מול טראמפ וממשלו – והדיונים בנושא מתקיימים במלוא המרץ.
סכין בגב מאובמה
השבוע נפגשנו לריאיון עם שגריר ישראל באו"ם – היחיד שבניגוד לפתגם הידוע הצליח "להיכנס פעמיים לאותו הנהר" (אחרי שהיה שגריר ישראל באו"ם בשנות 2015־2020) - דני דנון, שהגיע ארצה לסבב קצר של התייעצויות בדיוק לקראת חילופי השלטון בארה"ב. דיברנו איתו ישירות על הציפיות ועל החששות.
לגבי רף הציפיות הגבוה מטראמפ, דנון מאשר שיש ממשל שתומך בישראל, "אבל עדיין הממשל הוא ממשל אמריקאי, ויש להם צרכים אמריקאיים פנימיים ונשיא שנבחר על אג'נדה של America first. לכן אני חושב שבסדר היום שלו הוא יתייחס קודם כל לנושאים הפנימיים בארצות הברית: נושאים משמעותיים שהוא רוצה להוביל, שינויים בממשל, שינויים בנושא של כוח אדם שעובד במוסדות המדינה, אבל אני חושב שאנחנו בהחלט נזכה לשיתוף פעולה מהצד האמריקאי.
"לא נסכים על הכל. גם בתקופה הראשונה של ממשל טראמפ לא הסכמנו על הכל. אני כתבתי על זה בספר שהוצאתי – 'בגוב האריות'. היו ויכוחים, היו גם דברים קשים, אבל עשינו את זה בצורה של חברים שמתנהלים בצורה טובה, ולכן אני חושב שאנחנו צריכים להיות בתחושה אופטימית, אבל לא לחשוב שמחר בבוקר כל הבעיות ייפתרו. הבעיות עדיין נשארו פה, האתגרים נשארו. ועוד דבר אני אומר: בסוף, הנטל להילחם באויבים שלנו הוא עלינו. אנחנו צריכים את הגיבוי האמריקאי ואת התמיכה האמריקאית, אבל בסוף מי שעושה את העבודה זה חיילי צה"ל, שנלחמים בחמאס, בחיזבאללה, בחות'ים, ולכן הסיוע האמריקאי הוא חשוב, אבל ההחלטות שצריכות להתקבל יתקבלו כאן, בירושלים".
בתור כתבת מדינית אני יכולה להגיד שהיו הרבה תדרוכים ודיבורים כאן בארץ על כך שקיבלנו לא מעט אינדיקציות שהולך להיות אירוע של "ד"ש אחרון" מממשל ביידן, נוסח ממשל אובמה. אתה בעצמך כבר היית בסרט הזה של "בין השמשות" – בין הנשיא היוצא (שגם אז היה דמוקרטי) לטראמפ הנכנס (שאולי אתה זה שמשמש לו קמע ומביא מזל טוב?).
"ממשל אובמה עשה מעשה שלא ייעשה. הוא הפקיר אותנו. ממש לפני יציאת אובמה מהבית הלבן הוא אישר להחלטה 2334 במועצת הביטחון לעבור – ההחלטה הקובעת שהנוכחות שלנו במזרח ירושלים, כולל הכותל המערבי והרובע היהודי, זאת הפרה של המשפט הבינלאומי!".
אבל היום תקופת "בין השמשות" הזאת כבר מאחורינו ואין לצפות לעוד דבר רע?
"אני מאמין שזה לא יקרה. מבחינה אובייקטיבית, אין להם סיבה לעשות היום שום מהלך במועצת הביטחון שיפגע בישראל. אין להם שום קייס אמיתי. אבל הזירה כאן מאוד מהירה: לפי התקנון, יש אפשרות לכנס את מועצת הביטחון תוך שלוש שעות. אני כרגע לא מזהה מהלך כזה, אבל כמי שנכווה כבר בזמן אובמה, שפעל אך ורק מסיבות פוליטיות, אנחנו מאוד מאוד קשובים גם עכשיו".
ובכן, שגריר ישראל באו"ם דנון אינו מזהה כרגע שיש מהלך נגד ישראל במועצת הביטחון בשבועיים הקרובים, והוא גם מעריך שלא יהיו הפתעות בזמן שנותר.
"אני חייב לומר לך שההערכה לישראל גדלה מאוד בעקבות הפעילות שלנו בלבנון. גם, כמובן, חיסול נסראללה, גם מבצע הביפרים, גם הפעילות ההתקפית שלנו. אני ראיתי במבטים של השגרירים המוסלמים ואחרים איך מסתכלים עלינו אחרת. ואני חושב שזה חשוב מאוד, כי בסוף מעריכים את החזק, ואנחנו הפגנו עוצמה".