החיים הובילו אותי להתהלך במסדרון שבין לשכת שר הביטחון ללשכת הרמטכ"ל ובחדרי הדיונים שלהם משנת 1986. הייתי עד למתחים קשים מאוד בין שני הגורמים הללו.
הייתי שם כשרמטכ"ל חשב שהוא בכיר ומנוסה וחכם משר הביטחון, הייתי שם כששר ביטחון פעל במלוא המרץ להביא להתפטרות רמטכ"ל. והייתי אומר ש"ראיתי כבר כמעט הכל". אבל התנהלות פומבית גסה כזו בין שר ביטחון לרמטכ"ל - לא ראיתי.
ההתנסחויות של ישראל כ"ץ ותוכנן הפוגעני מהוות פגיעה לא רק ברא"ל הרצי הלוי אלא בעיקר במוסד הרמטכ"ל, וזאת נוכח פקודיו במלחמה - ואת זה יהיה קשה לתקן. אין לנו צבא רזרבי. הניסיונות להקריס אותו ולהכניס טריז בין השטח למטה, בין לוחמים למפקדים ובין טייסים למכונאים ולפגוע כך ברמטכ"ל - הם הרסניים.
שלא יהיה ספק. הרמטכ"ל צריך להצדיע לדגל ולפרוש בקרוב, אבל לא כך. ספוילר: כל רמטכ"ל שימונה תחת הלוי לא ייתן לדרג הפוליטי רישיון לחוק השתמטות.
הוויכוח המהותי בין הממשלה לצה"ל ולרמטכ"ל הוא על עמדת הצבא בנושא חוק הגיוס. הרמטכ"ל לא מעגל פינות ולא נותן לממשלת נתניהו את מבוקשה, שהרי הוא מחויב לצורכי צה"ל וליכולת להילחם בשנים הקרובות.
ואת הוויכוח הזה עוטפים בנימין נתניהו וכ"ץ בעטיפת צלופן של ויכוח על קצב התחקירים. הם מאיצים ברמטכ"ל לתחקר, ובמקביל - צועקים שהצבא חוקר את עצמו, מתנגדים לוועדת חקירה ממלכתית ומסתבכים עם עצמם.
דבר אחד ברור ללא כל קשר לפוליטיקה - צבא כמו צה"ל לא יוכל לתפקד לאורך זמן ללא דיווחי אמת, תחקירי אמת ולקחי אמת, ואלה מתנהלים בעצלתיים. מבקר המדינה, שמתחקר מספר נושאים, מתעמת אף הוא עם צה"ל ועם הרמטכ"ל, שהפכו לשק חבטות. הפתרון לכל אלה - ועדת חקירה ממלכתית. אין אפשרות אחרת.
המלחמה בעזה צריכה להסתיים. למעשה, היא כבר הסתיימה, אבל לא מרשים להוציא הודעה. צה"ל מדשדש ברצועה וממתין להחלטות של הדרג המדיני, שמשועבד לדרג הפוליטי.
המלחמה בעזה צריכה להסתיים מלא מעט סיבות, ובראשן הצורך הדחוף בהשבת כל החטופים הביתה. וללא הפסקת הלחימה והיערכות מחדש של צה"ל ברצועה, עם אחריות ביטחונית מלאה בידינו - זה לא יקרה.
המלחמה צריכה להסתיים, כי צה"ל מאבד שם לא מעט חיילים ממארבים, תקלות ותאונות - וגם בשל העובדה שהוא צריך, ואפילו חייב, להתחיל ולהקצות כוחות משמעותיים להתמודדות עם הטרור הגואה בצפון השומרון שהונע, מומן וצויד בידי האיראנים במהלך שנת המלחמה.
הפסקת המלחמה במתכונתה הנוכחית איננה אומרת שישראל מותירה את עזה מאחוריה כבעבר. היא חייבת, עד להודעה חדשה, להותיר בידי צה"ל את האחריות הביטחונית המלאה ברצועה, באופן שיאפשר לסכל מיידית, ועם אפס הכלה, כל איום, מטרה או קבוצת מחבלים שעלולים לסכן את כוחותינו או יישובינו. ישראל צריכה לשמר פרימטר ביטחוני מול היישובים - ובטווח הקצר עד להתבססות של גורם שלטוני חזק אחר.
בנוסף, ישראל צריכה, בתמיכת ארה"ב של דונלד טראמפ, לשלול מחמאס את השליטה בסיוע ההומניטרי (ובכך להחליש אותו מאוד) ולנהל את הטיפול בשלושת המ"מים מתוך החמישה של ז'בוטינסקי (מזון, מחסה, מרפא), באופן זמני ומבוקר ביחד עם ארה"ב ומדינות ערב.
אומרים לי האומרים: "בניהו, עיניך הרואות, יש עדיין מחבלים ברצועת עזה, כל יום אנחנו הורגים שם עוד ועוד", ועל זה אני עונה: "ראו נא, אין לזה סוף, גם אחרי שיבשו הביצות בעמק חפר נותרו שם יתושים, ובכל זאת גרים שם אנשים".
ישראל וצה"ל חייבים סדר עדיפויות ברור בהקצאת הכוחות והמשאבים, ואלה אמורים להתמקד כעת ביהודה ובשומרון, באפשרות של קריסת הפסקת האש בצפון ובשליטה באזורים שנתפסו בסוריה, עד שנדע מה מביא עימו שלטון ג'ולאני.
המשימה הבוערת כעת כאמור היא החזרת החטופים ולצידה הידיעה הברורה שעזה, צה"ל, ישראל וחמאס לא הולכים לשום מקום, ושרק החטופים מתכלים לאיטם.
ההערכה בירושלים היא שטראמפ ישאל את ישראל בתוך כמה ימים מכניסתו "איך לעזאזל אני מפסיק את המלחמה בעזה?", ואז יוצגו לו תוכניות שמעובדות כעת לשליטה ביטחונית ישראלית, לצד הפסקת המלחמה, שלילת שליטת חמאס בסיוע ההומניטרי והעברתו לידיים אחרות.
בישראל בונים גם על "שערי הגיהינום" שהבטיח טראמפ לפתוח על עזה, אם לא ישוחררו החטופים. ההערכה היא שאלה יכללו אולטימטום נשיאותי אמריקאי חזק על טורקיה וקטאר לסלק בתוך מספר ימים משטחן את מנהיגות חמאס הגולה, שתיאלץ לנדוד לטהרן (גם שם, בבית ההארחה, כבר לא בטוח), פגיעה בצווים נשיאותיים בכל דבר שקשור בחמאס ועוד.
היתרון הגדול של טראמפ נעוץ בעובדה שהוא דובר "מזרח תיכונית" מדוברת. הוא לומד את הנושאים שעל סדר היום במזרח התיכון, אנשיו מעורבים כבר בתהליכים, והוא שב וחוזר ואומר שהוא יהיה "גדול ידידי ישראל".
השאלה היא מהו "גדול ידידי ישראל" ומה יהיו דרישותיו. ימים יגידו. בכל מקרה, ישראל והאזור יוצאים למסע הרפתקאות עם דונלד טראמפ, וזה יהיה מאתגר.
השבוע שלח לי ידידי תא"ל (במיל') שלמה כהן צילום של שני חיילים במדים ביציע במשחק כדורגל של הפועל באר שבע - והוא שוצף וקוצף. שלמה הוא "מהקצינים של פעם", איש שלישות מחיל השריון שמבין משהו בצבא: חיילים, משמעת והקשר ביניהם.
שלמה קצף על העובדה שהחיילים עונדים "תגי יחידה" עם סמל המשיח על מדיהם באצטדיון כדורגל בניגוד לפקודות, והוא לא מבין איך זה קורה, אף שהרמטכ"ל נתן הנחיה מפורשת.
שלמה סיפר לי שכאשר העיר לחיילים, הם "תקפו אותו" כלשונו. הם טענו בתקשורת שהוא דווקא תקף אותם - אבל זה לא העיקר. פרסמתי ברשתות החברתיות את הצילום ואת עדותו של תא"ל שלמה כהן - ובעיקר את דאגתי מתרבות הפגיעה במשמעת, מהפרת הנחיות הרמטכ"ל ומהיעדר האחריות של המח"טים, המג"דים, המ"פים וכל אותם גורמים שמאפשרים זאת.
מובן שלא ידעתי את שמו של החייל, אולם למחרת, בעקבות הפוסט שלי, הוא הזדהה בעצמו בראיונות לתקשורת. "פטריוטים" רבים החלו להטיף לי מוסר שאני יוצא נגד היהדות, נגד המשיח, נגד האמונה, נגד הלוחמים, וחלקם איחלו לי איחולים קשים והזויים. ואני בסך הכל יצאתי נגד המשמעת הקורסת בצה"ל בכלל וביחידות מסוימות בפרט.
אז יש לי חדשות ל"פטריוטים" למיניהם: אני יהודי לא פחות טוב מכם, ישראלי פטריוט טוב מרובכם, אוהב ודואג לצה"ל וחייליו הרבה יותר מכם, ואכפת לי מהמדינה הזאת ומהצבא הזה לפחות כמוכם. אני בכלל יהודי מאמין (יש כאלו בקיבוץ), ומגיל 14 אני מתהלך ובכיסי הספר "רזיאל המלאך", שנתנה לי אמא והבטיחה שהוא ישמור עליי (והוא עושה זאת לא רע ברוך השם עד היום).
שוחחתי השבוע בנושאי המשמעת בצבא עם גורם בכיר מאוד, הבקיא בפיקוד ובמדעי ההתנהגות, והוא מעיד כי "מצב המשמעת בצה"ל בקנטים". הפאץ' עם תג המשיח הוא רק עניין קטן לעומת תאונות, תקלות, הפרת פקודות ונהלים שעולים בחיי אדם.
שאלתי למה זה כך, והתשובה שקיבלתי היא עוכרת שלווה: "החיילים היום חזקים ממפקדיהם. יש להם תחושת מסוגלות גבוהה לאור השירות הקרבי הממושך, הם מרגישים שרכשו כרטיס כניסה לדרג מקבלי ההחלטות, ושהם טובים ממפקדיהם שנלחמו פחות מהם בעבר".
"הלוחמים במלחמה הממושכת הזאת קיבלו כוח אינסופי. הם מרגישים שהצילו את המדינה מכישלון מפקדיהם, והם מנסים לקבוע נורמות ולהחליט איזו פקודת מפקדים נכונה ואיזו לא".
ועם מציאות כזאת הצבא לא יוכל לשרוד, לא יוכל לתחקר ולא יוכל לעמוד במשימותיו - והן עוד רבות. וזהו האתגר הגדול ביותר של הרמטכ"ל הבא, שיהיה מופקד על פוליסת הביטוח שלנו. יש וצריכה להיות הערכה עצומה ללוחמים שלנו בסדיר ובמילואים, הוקרה ותגמול ומעמד - אבל כל זה לצד עמידה על פקודות, נהלים ומשמעת ברזל.
אבי שושן היה במשך שנים דובר מקצועי ומסור של המרכז הרפואי איכילוב בתל אביב, גם בתקופת הקורונה, גם במלחמה ועוד. הוא פוטר ללא כל הצדקה על ידי המנכ"ל לשעבר רוני גמזו, בצל הביקורת שהתעוררה לאחר מסיבת העיתונאים שערך בבית החולים עם יוכבד ליפשיץ, כששבה משבי חמאס.
גמזו, שפתח את מסיבת העיתונאים, הטיל את האחריות על הדובר ופיטר אותו. השבוע, בריאיון ל"אולפן שישי", הוא הביע צער על ההחלטה החפוזה והתנצל. זהו מעשה ראוי, אם כי מעט מדי ומאוחר מדי.
7השבוע בפסטיגל קניתי בעל כורחי, ותוך מחאה, את התפוח המגעיל שמצופה בשכבה עבה של סוכר מוצק עם צבע מאכל אדום. זוהי כנראה מזימת ענק רב־שנתית של רופאי השיניים עם המפיקים. התפוח הנוראי הזה הרס את שיניי בילדותי, את שיני ילדיי - וכעת את שיני נכדיי ונכדותיי. ואני שואל – אז איפה תוכנית התחקיר? ואיפה המועצה לשלום הילד? שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.
