יש שתי משקפות שאפשר לבחון דרכן את האירועים הדרמטיים שזעזעו את המזרח התיכון בשנה וחצי האחרונות. האחת – משקפת הכשל הטקטי. כשל כזה הוביל לתהפוכות חסרות תקדים.
אילו ישראל הייתה מעט יותר מוכנה לעימות, בין שעל ידי ניתוח מעמיק יותר של המודיעין שהצביע על מתקפה אפשרית, ובין שעל ידי הצבת כוחות גדולים יותר בגבול בבוקר המתקפה, התוצאה לא הייתה שונה בהרבה מתוצאות סבבי האלימות הקודמים בעזה.
לכן, כפי שקבעה השבוע הוועדה לתקציב הביטחון בראשות יעקב נגל, "לא חוסר בתקציב וגודלו של הצבא הביאו לאסון 7 באוקטובר". אבל היא מביטה באירוע בשתי המשקפות. היא קובעת שהסיבה היא למעשה טקטית (גם בתנאים הנוכחיים היה אפשר למנוע את התקלה), אבל עוברת להמלצות שיש בהן ממד של שינוי אסטרטגי.
אסטרטגיה היא מה שרואים דרך המשקפת השנייה. תפנית שמקורה בתקלה אסטרטגית, ששורשיה חוזרים כמה עשורים אחורה, שעלתה לישראל ביוקר ושימשה לה מעין קריאת השכמה.
ישראל נכשלה בהבנת מניעי אויביה, בהיערכות ובחלוקת משאבים וכספים. אילו הייתה מעט יותר מוכנה לעימות, הדבר לא היה משנה בהרבה. העמדה האסטרטגית שלה הייתה מובילה, אם לא באוקטובר 2023 אז בזמן אחר, לתוצאות קטסטרופליות.
אם הכישלון טקטי, מה שישראל צריכה הוא התאמות. אם הכישלון אסטרטגי, מה שישראל צריכה הוא חשיבה מחדש. וכבר ישנם כמה ישראלים העוסקים בניסיונות לדמיין שינוי באסטרטגיה של ישראל שהוא מעבר להתאמות טקטיות. השאפתניים ביותר מביניהם חותרים לדמיין מחדש את אסטרטגיית הביטחון של ישראל. כלומר, לחשוב מחדש על העקרונות שנקבעו בידי דוד בן־גוריון.
העקרונות של בן־גוריון, טוען אחד מאותם ישראלים שאפתנים – פרופ' אביתר מתניה – צריכים להיבחן מחדש. למעשה, כך הוא כותב (בנייר עמדה של מכון משגב), "גם אם באופן עקרוני לא חל שינוי של ממש בעקרונות תפיסת הביטחון ההיסטורית ('הבן־גוריוניסטית') של ישראל, לא בהחלטה וגם לא בתפיסה הרווחת במערכת המדינית־ביטחונית הישראלית. בפועל חל שינוי 'התנהגותי' במהלכיה המדיניים־ביטחוניים של ישראל". ובמילים אחרות, התפיסה הקיימת כבר לא מתקיימת בפועל.
מתניה הוא פרופסור בביה"ס למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב. הוא האיש שהקים את מערך הסייבר הלאומי. בוגר תוכנית "תלפיות". בעל תארים בפיזיקה ובמתמטיקה ודוקטורט בקבלת החלטות ושיפוט. במה שהוא מציע בעבודתו המפורטת יש הרבה יותר משינויים קטנים באסטרטגיה של ישראל. יש הצעה לרוויזיה.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>>
אומנם, הוא כותב, שתי הנחות יסוד מרכזיות שעליהן התבססה האסטרטגיה של ישראל עדיין תקפות: הן העובדה שהסביבה עוינת את עצם נוכחותה של ישראל, והן "קיומה של א־סימטריה קטסטרופלית – בשטח, באוכלוסייה ובמשאבים – בין ישראל לבין מדינות ערב, לרעת ישראל".
"אך שינויים שחלו במציאות מחייבים חשיבה מחודשת, ובראשם העובדה ש"ישראל כיום, בשונה מבעבר, היא כלכלה מערבית חזקה. ישראל יכולה להשקיע כיום תקציבים ניכרים בביטחון (כפונקציה של החלטת מדיניות ותיעדוף), יותר משהיה ביכולתה בעבר, כל עוד היא נוקטת בזהירות הנדרשת כדי שלא לגרום לכלכלה לדעוך".
כיצד תיראה אסטרטגיה חדשה? לא קל להסביר את המשמעות המלאה של הצעת מתניה בקצרה, אך ראוי להציג לפחות דוגמה. שינוי חשוב אחד שהוא מציע נוגע ל"הרתעה", שהיא אחת משלוש הרגליים של תפיסת הביטחון הישראלית.
מתניה מאמין שיש להחליף את ההרתעה במה שהוא מכנה "כפייה". והוא מסביר: "לכפייה (Coercion) שני מרכיבים: הרתעה (Deterrence), שהיא מניעת התנהגות עוינת באמצעות איום ונכונוּת לענישה ('אל תעשה'); ואכיפה (Compellence), שהיא פעולה כנגד האויב כדי שיפסיק התנהגות עוינת ('תפסיק לעשות')".
הרתעה ואכיפה יוצרות את הכפייה. ובכפייה הוא מתכוון לכפייה שהוא מכנה "עצבנית". זה עקרון היסוד השני בתפיסת הביטחון שהוא מנסח: "כפייה 'עצבנית' ולא פרופורציונית, כלומר ישראל תהפוך משחקן מאיים־אך־מכיל לשחקן אשר מגיב באופן קשה על כל פגיעה ולוּ הקטנה ביותר".
מדוע לוותר על הרעיון של תגובה פרופורציונלית? כי "המונח 'פרופורציוני' הומצא בידי מי שאינם מבינים את מהות הכפייה. כפייה אינה רלוונטית אם האויב יודע שייענה בתגובה מדודה... רק פחד ממשי שכל מימוש קטן של איום ייענה במכה לא פרופורציונית הוא שיחזק את ההרתעה".
אז להרתעה נוספה כפייה – ועל מה מתניה מוותר מעקרונות התפיסה הישנה? על "ההתרעה" ש"כשלה במבחנים העליונים שעמדו בפניה, במלחמת יום הכיפורים ובאסון 7 באוקטובר, וסביר להניח שתיכשל גם בעתיד", כפי שהוא כותב.
"ההתרעה עתידה להיכשל לא משום שלא ניתן לעיתים להתריע על מלחמה, אלא משום שאי אפשר להבטיח התרעה על מלחמה בהפתעה – בייחוד כאשר ההפתעה היא מהות התכנון של אויב". ישראל, הוא כותב, צריכה להניח שיבואו עוד הפתעות. בהתאם, "על צה"ל להיבנות כך שניתן יהיה לבלום כל אויב גם בהפתעה". קל יותר לומר מאשר לבצע? יקר יותר לבצע מאשר לומר? אין ספק. ובכל זאת, מתניה מאמין שזה אפשרי, ואף חיוני.
"צורכי צה"ל"
כל חקיקה של חוק גיוס, או פטור מגיוס, "תהיה מבוססת על הצרכים של צה"ל ומתואמת עם מערכת הביטחון". זו הייתה התחייבות של השר גדעון סער, עם כניסתו המחודשת לממשלה ולקואליציה. האם אפשר לסמוך על ההבטחות של סער? שאלה טובה.
אלא שלא רק הוא נתלה ב"צרכים של צה"ל". עשה זאת גם שר הביטחון ישראל כ"ץ, עשה זאת גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, עשה זאת גם יו"ר ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין.
מכל אלה – רק אדלשטיין ממשיך להזכיר את צורכי צה"ל. השאר עברו מההתחייבות "צורכי צה"ל", למלמול "צורכי צה"ל", עד ששמטו את הדיבורים על "צורכי צה"ל". חפשו ותגלו: צורכי צה"ל נעלמו. לפחות מהשיח הקואליציוני. ולא במקרה הם נעלמו.
צה"ל צריך עוד חיילים, על זה אין ויכוח. ועדת נגל, שהעבירה לראש הממשלה את מסקנותיה, קבעה ש"ללא טיפול עמוק ונחוש במשבר כוח האדם הנוכחי, צה"ל והמדינה עלולים למצוא עצמם במצב שיהיה קשה להתאושש ממנו". הוועדה לא כתבה "חרדים", לא הזכירה 70 אלף – 70 אלף! – בחורים צעירים שהיה אפשר לכאורה לגייס. היא כן הזכירה ש"שירות חובה שווה לכלל האזרחים הוא עיקרון מכונן בחברה הישראלית".
ועוד המליצה "לבצע את השינוי הנדרש בהדרגה, ובהתאם ליכולות הגיוס של צה"ל וצרכיו". אופס – הנה צצו צורכי צה"ל. וגם יכולות הגיוס שלו.
בשני אלה – צרכים ויכולות – הפוליטיקאים נתלים כדי לרבע מעגל שקשה לרבע. הם רוצים להעביר חוק שנראה כאילו משנה את המציאות, בלי לגרום למפלגות החרדיות לחשוד שבאמת משנים את המציאות.
האם הם רוצים לגייס חרדים? רוב הציבור – רוב גדול, שכולל גם חלק ניכר מתומכי הקואליציה – מבין שמה שהם רוצים באמת זה לשמור על הקואליציה. מהמטרה הזאת נגזרות כלל הפעולות של נתניהו, כ"ץ ורבים אחרים מהתומכים הפוטנציאליים של חוק הגיוס. זה לא אומר שהם לא רוצים לגייס חרדים. זה אומר שהם רוצים לגייס חרדים פחות מכפי שהם רוצים לשמור על הקואליציה.
הפתרון היה לומר שמגייסים כמה שצה"ל צריך, וכמה שהוא יכול לגייס. ולמשך תקופה ארוכה למדי. צה"ל – וזה לגנותו, גם אם קשה לשים את האצבע על הקצין או הפקיד הספציפי שאחראיים לזה (בזירה הפוליטית מסתובבים שמות כאלה) – זרם עם מה שנוח לפוליטיקאים.
בית המשפט הודיע שאין יותר תורתו אומנותו, וצה"ל גרר רגליים. חיכה, ואז הוציא כמה מאות צווים, ושוב חיכה, והוציא עוד קצת. בדרך הסביר לבית המשפט שהוא יכול לגייס 3,000 (השופטים לא אהבו את המספר הנמוך).
בדרך הסביר הצבא לוועדת החוץ והביטחון שיש קשיים (אדלשטיין הבין שמורחים אותו, ולא אהב את זה). השיטה הייתה בערך כך, וזה כמובן תיאור פשטני: כשבאים לוועדה לדבר על צרכים של כוח אדם, לא בהקשר של חוק הגיוס, אומרים שצה"ל משווע לחיילים. המספרים נעים בין 10,000 לקרוב יותר ל־20 אלף.
אבל כשבאים לדבר על חוק הגיוס, פתאום לצה"ל לא נוח, הוא מתקשה להיערך, הוא יכול רק 3,000, ואם יעשה טובה, אז 5,000. כי לצה"ל יותר נוח לגייס לא חרדים. כמו שהוא רגיל. אז במקום לעשות את הדבר הקשה, נקרא למי שכבר באו ל־100 ימים, או 200, לעוד כמה עשרות ימים.
לא רק אדלשטיין הבחין בהתנהלות המשונה הזאת. הבחינו בה גם לא מעט אזרחים, ולא מעט משרתים בסדיר, קבע ומילואים. הם, שנושאים בעיקר הנטל, שמו לב שצה"ל – שכל כך קשה לו לגייס חרדים – לא מתקשה בכלל לשלוח להם צווים, ועוד צווים, לימים, ועוד ימים.
לפני חודשיים, כאשר שאלנו משרתי מילואים אם צה"ל פועל "כמיטב יכולתו" לגייס חרדים, התשובה של הרוב הייתה לא. ואלה המשרתים. אלה הישראלים שצה"ל זקוק לאמון שלהם, כדי שיבואו שוב ושוב. אלה הישראלים שהמוטיבציה שלהם – הם אומרים בעצמם – עלולה להיפגע אם יתברר שצה"ל והמדינה שוב משחקים משחקים.
אולי בגלל נתונים כאלה, אולי משום שלכמה בכירים נמאס, אולי משום ששוועת המילואימניקים הגיעה לאוזניים הנכונות, צה"ל פתאום הפסיק לשחק. או לפחות שינה את חוקי המשחק לטובת הצרכים האמיתיים שלו, ולרעת הפוליטיקאים שמחפשים הסדר שמטרתו, כבר אמרנו, לא גיוס – אלא הישרדות פוליטית.
ברגע שצה"ל הפסיק לשחק והתחיל לומר שהוא צריך יותר, ושהוא יכול יותר, הפוליטיקאים הבינו שאי אפשר יותר להיתלות בו. שאם ימשיכו לומר "לפי היכולות של צה"ל", הם מסתבכים כהוגן.
כי היכולות של צה"ל, לפחות לפי המצב הפורמלי היום, גבוהות הרבה יותר ממה שנוח לישראל כ"ץ. למעשה, עמדת מערכת הביטחון היא שביולי 2026, שזה כמעט כלום – בעצם, זה מחזור הגיוס שאחרי המחזור הקרוב (מחזורי גיוס בצה"ל נספרים מיולי ליוני שאחריו) – לצה"ל אין יותר מגבלת יכולות. הוא מוכן לגייס את כולם. כולם!
הנה, כך כתוב במסמך שיצא מלשכת הייעוץ המשפטי לממשלה לאחר מפגש עם גורמי מערכת הביטחון. "בשנת הגיוס הבאה, קרי עד לחודש יולי 26', באפשרות צה"ל לקלוט 5,760 חיילים מהציבור החרדי (גידול של 20%), וסך הכל 10,560 חיילים מהציבור החרדי במצטבר".
כלומר – 10,000 עד יולי 2026. ומה אחר כך? אחר כך "לא צפויה להיות מגבלה על יכולת הגיוס של בני הציבור החרדי לצה"ל". בכמה מדובר? גם זה כתוב במסמך: "מספר בני הציבור החרדי אשר הגיעו לגיל גיוס וטרם גויסו עומד על כ־80 אלף".
שימו לב: לצה"ל לא תהיה מגבלה, יש 80 אלף, והדד־ליין הוא יולי 2026 – כלומר, בשלב שהממשלה נוכחית, הקואליציה הנוכחית, עוד מתכוונת להיות בשלטון. לפני הבחירות הבאות. אגב, כמה התגייסו עד עכשיו? המכתב מלשכת היועצת המשפטית יצא ב־2 בינואר. המספר שמוזכר בו, ויש אפשרות שזה מספר לא לגמרי מעודכן, הוא... תנשמו עמוק: 916. זה מתוך 4,800 שאמורים כבר להיות בשירות עד יולי שנה זו.
כבר כתבנו שעד יולי של השנה הבאה זה יהיה יותר מ־10,000, וביולי 2026 אין יותר מגבלה. שזה אומר, מה? 80 אלף? או קצת פחות, כי יש פטורים רפואיים ונפשיים ועוד כהנה וכהנה. אז נגיד 70 אלף? אתם יודעים מה, בואו נהיה ריאליים. זה אומר כל מחזור הגיוס החרדי בכל שנה, למעט החריגים שיש גם בקבוצות אוכלוסייה אחרות.
ואלה – גבירותיי ורבותיי – צורכי צה"ל. ואלה – גבירותי ורבותיי – יכולות צה"ל. עכשיו נמתין בסבלנות לפעם הבאה שנתניהו וכ"ץ יזכירו צרכים ויכולות. וכנראה נמתין לא מעט.
תסריטי טראמפ
במהלך כהונתו הראשונה, דונלד טראמפ השיג במזרח התיכון משהו שמעטים מהנשיאים לפניו הצליחו להשיג: הסכמי אברהם. הוא גם העביר את השגרירות האמריקאית בישראל לירושלים, מהלך שנשיאים קודמים הבטיחו לבצע אך נמנעו ממנו. אך הוא – וגם את זה חשוב להדגיש – לא עצר את המרוץ של איראן לפצצה גרעינית. כמו כן, הוא לא קידם פתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני.
לנשיאים יש אינסטינקטים, מדיניות והזדמנויות. כשבוע וחצי לפני השבעתו, כאשר אנו בוחנים את השפעת כהונתו השנייה האפשרית של טראמפ על ישראל והאזור, במונחים של התרחישים הטובים והגרועים ביותר, עלינו להביא את שלושת הגורמים הללו בחשבון.
כמו כן, יש לזכור שהמונחים "הטוב ביותר" ו"הגרוע ביותר" טעונים במשמעות אידיאולוגית ופרשנית. לדוגמה, אם טראמפ יעודד את ישראל לספח מחצית מיהודה ושומרון – הגדה המערבית – האם מדובר בתרחיש הטוב ביותר, הגרוע ביותר, או אולי משהו באמצע? ואם טראמפ יחתום על הסכם גרעין עם איראן, האם זהו התרחיש הטוב ביותר (כי נמנעה מלחמה) או הגרוע ביותר (כי אמון בהסכמים עם איראן הוא תעתוע)?
נתחיל עם אינסטינקטים. טראמפ אוהב להיות אהוב, והישראלים, באופן כללי, אוהבים אותו כנשיא ומעריכים את תמיכתו. במהלך מערכת הבחירות הם היו מהקבוצות היחידות בעולם שהעדפתם אותו על פני יריבו הדמוקרטי הייתה ברורה. טראמפ הוא גם אגוצנטרי, ללא מחויבות אמיתית לאף אחד מלבד עצמו.
הוא מעריץ כוח, ולמזלה של ישראל, אחרי שנה של מלחמה, המדינה נראית חזקה ובעלת יכולות. הוא מעריץ מנצחים, ואומנם ישראל עדיין לא מנצחת, אבל סיכוייה למשהו שאפשר להגדיר כניצחון נראים משופרים. הוא נוטה לפעול בנועזות, וחלק מהישראלים מוכנים לממש רעיונות נועזים, ואולי אפילו מטורפים.
ומה עם מדיניות? טראמפ אינו רוצה שאמריקה תהיה "השוטר העולמי". הוא אינו רוצה להשקיע משאבים במדינות או באזורים אחרים. זה עלול להיות בעייתי לישראל, שתיאלץ לשכנע שהיא ראויה להיות חריגה במשטר שחותר למדיניות כזאת.
האם ישראל יכולה להציג טיעון משכנע? בהחלט. ישראל – בניגוד לאירופה – אינה לוקחת כספים מארה"ב בלי להשקיע בעצמה משאבים ניכרים בבניית כוח צבאי. היא משקיעה כסף וכוח אדם כדי לבצר את עצמה. והיא לעולם לא מבקשת שיבואו לכאן חיילים אמריקאים. מדיניותה תואמת, לפחות חלקית, את מה שטראמפ מעדיף לשמוע: עזרו לנו במשאבים, פרשו מעלינו מטרייה פוליטית, ואנחנו נשלים את המשימה.
התרחיש הטוב ביותר עבור ישראל עשוי להיות השגת שני היעדים הללו: שארה"ב תספק לישראל ציוד ותחמושת שהממשלים הקודמים הגבילו, ותתעלם מתלונות של ארגונים בינלאומיים ופעילים הומניטריים שמנסים לרסן את ישראל. דמיינו – באופטימיות או בחרדה – מה ישראל תוכל לעשות באיראן אם חיל האוויר שלה יצויד במפציצים אסטרטגיים. דמיינו – באופטימיות או בחרדה – מה ישראל תוכל לעשות בעזה אם הקריאות החוזרות ל"צעדים הומניטריים" יפסיקו להיות משמעותיות.
לבסוף, והדבר החשוב ביותר בכל דיון על ארבע השנים של טראמפ, הוא ההזדמנויות. ללא קשר לאינסטינקטים או למדיניות של הנשיא, המבחן האמיתי של כל נשיא הוא ביכולתו לנצל הזדמנויות. מנקודת מבט זו, טראמפ מתחיל כהונה שנייה מול מזרח תיכון שונה מאוד מזה שפגש רק לפני ארבע שנים.
ישראל זועזעה קשה במלחמה, ובשל חוסר שקט חברתי זוהי מדינה אחרת. סוריה כבר אינה בדיוק מדינה. לבנון נותרה בעיה לא פתורה, אבל חיזבאללה הוחלש. עזה הרוסה ותחת שליטה ישראלית. תימן היא בעיה שמתגברת. טורקיה מתחזקת, איראן נחלשת. בתי הדין הבינלאומיים מנסים להתערב בענייני האזור. הזעם בעולם נגד ישראל מטריד יותר מתמיד. כל אלה דברים שהשתנו.
הזדמנויות? טראמפ עשוי להביט במצב ולומר: "זה הזמן הטוב ביותר לאלף את איראן או להחליף את המשטר שם". נכון, זה לא תואם את האינסטינקטים או את המדיניות שלו, אבל לעיתים ההזדמנויות חשובות יותר משני אלה. או שהוא עשוי לומר: "זה הזמן הטוב ביותר לחתום על הסכם עם איראן", כי היא תבוא לשולחן עם מעט קלפים והרבה מה להפסיד.
טראמפ עשוי לומר: "זה הזמן להשלים את הסכמי אברהם על ידי קירוב ישראל וסעודיה". האם זה יהיה התרחיש הטוב ביותר? מנקודת מבטו של הנשיא, כנראה שכן. מנקודת מבטה של ישראל זה עשוי להיות מסובך יותר. למה? כי לכל מדיניות יש תועלת ויש לה מחיר. התרחיש הטוב ביותר לעולם אינו חף ממחיר, והתרחיש הגרוע ביותר תמיד מביא איתו הזדמנויות חדשות.
דוגמה עדכנית לתרחיש הגרוע ביותר שהתרחש: חמאס הצליח במתקפה מפתיעה והעמיד את ישראל תחת לחץ כבד. ונכון, שנה לאחר מכן חמאס הרוס, חיזבאללה מוחלש, ומשטר אסד איננו עוד.
ועדיין נאמר, שזה היה התרחיש הגרוע ביותר. וכדוגמה לתרחיש הטוב ביותר, שערו בנפשכם עסקה בין ישראל ובין סעודיה שעשויה לעצב מחדש את המזרח התיכון אך מגיעה במחיר של, נניח, הגבלת האוטונומיה של ישראל לעשות כרצונה ביהודה ושומרון.
בשנים הקרובות, התרחיש הטוב ביותר הוא פשוט: שטראמפ יביט באין־ספור ההזדמנויות באזור ויעשה משהו חיובי עם כמה מהן. בשנים הקרובות, התרחיש הגרוע ביותר הוא גם פשוט: שטראמפ יביט באין־ספור ההזדמנויות באזור ויאמר משהו בסגנון, "לא אכפת לי".
השבוע השתמשנו במידע ונתונים מאתר המדד, במאמר של אביתר מתניה "תפיסת ביטחון חדשה לישראל: מהכרעה ומהרתעה מצטברת לתפיסה סמי־מעצמתית המגובה בבניין כוח אסטרטגי", באתר מכון משגב, בסקרים של ישראל חופשית, סקרי המכון למדיניות העם היהודי ובדוח ועדת נגל.
[email protected]