מאז תחילת המערכה ברצועת עזה, בית המשפט העליון התערב בצורה מאסיבית וחסרת תקדים בניהול המלחמה, והפך, הלכה למעשה, לערכאת ערעור על החלטות המטכ"ל. זאת אף שבכל העולם כולו אין אף בית משפט עליון שפועל כך, קל וחומר בשעה שהלחימה עודה מתנהלת.
תקצר היריעה מלתאר את עשרות הדיונים שניהל בג"ץ בנושאים ביטחוניים מאז 7 באוקטובר 2023, אך גם הדוגמאות הספורות שאביא די בהן כדי ללמד כיצד שופטי בית המשפט העליון הפכו עצמם למפקדים העליונים של כוחות הביטחון, ולקחו לעצמם את זכות המילה האחרונה בכל סוגיה צבאית וביטחונית.
כך, למשל, שופטי בג"ץ החליטו להוציא צו על תנאי – מטעמים של "יעילות הדיון" – בעתירה הדורשת לבטל את האיסור הממשלתי על ביקורים של נציגי הצלב האדום אצל אסירים ועצורים פלסטינים מרצועת עזה ומיהודה ושומרון, ולחדש את מסירת המידע לצלב האדום בעניינם (בג"ץ 1537/24).
מדובר בהתערבות בוטה של בג"ץ במהלך מדיני היוצר מנוף לחץ על חמאס המחזיק בחטופים ישראלים, וזאת בשעה שהמדינה מצויה במו"מ רגיש מאין כמותו מול ארגון הטרור השטני. זו דוגמה מובהקת לדפוס "סמכות ללא אחריות" של בג"ץ, כאשר הממשלה ממשיכה לשאת באחריות, אך השופטים לוקחים לידיהם את כל הסמכות.
הציבור מטיל, ובצדק, את האחריות לגורל החטופים על הממשלה והעומד בראשה, אולם לנוכח ההתערבות של בית המשפט העליון במנופי הלחץ שהממשלה מפעילה על חמאס – התערבות שיפוטית שמעמידה בסכנה את הסיכוי הקטן בלאו הכי להשבת החטופות והחטופים – צריכים משפחות החטופים והציבור כולו לתבוע מהשופטים שלא להתערב בצעדים הצבאיים והביטחוניים שנוקטת הממשלה במסגרת המו"מ מול ארגון הטרור.
מאז שאהרן ברק הנחיל את מדיניות "הכל שפיט", החל בית המשפט העליון להתערב באופן גובר והולך במגוון היבטים של ניהול מלחמות, ובחלק מהמקרים התערבותו נעשתה תוך כדי הלחימה.
במלחמה הזו נשברו כל השיאים, ובית המשפט העליון בהנהגתם של עוזי פוגלמן ויצחק עמית עוסק, באופן בלתי פוסק וחסר תקדים, בהיבטים מעשיים של ניהול המלחמה תוך שהוא מסכן את חייהם של חיילים ואזרחים ישראלים.
ביררתם את העובדות?
שיא השיאים נרשם בעתירה שבה התבקש בית המשפט העליון לנהל את התקיפה נגד מעוז שהקים חמאס בבית חולים ברצועה. ארגון "רופאים לזכויות אדם" עתר נגד צה"ל בבקשה שיינתן צו על תנאי "נגד 'אילוץ בית החולים אל־קודס שבעיר עזה להתפנות', נגד תקיפת בית החולים, ולמצער נגד פינוי ותקיפת בית החולים כל עוד לא התפנו ממנו החולים הנמצאים בו למקום בטוח" (בג"ץ 7624/23).
ראשית, יש לשאול: איך העתירה השערורייתית הזו לא נדחתה על הסף מטעמי זכות עמידה ושפיטות? הרי ברור שלארגון שעתר אין שום זכות עמידה בעתירה זו. באשר לשפיטות, אתם יכולים לדמיין את בית המשפט העליון בארה"ב, או בבריטניה, או בכל מדינה אחרת, דן באיזושהי תקיפה צבאית – קל וחומר כשמדובר בתקיפה שטרם יצאה אל הפועל?
אולם כשקוראים את פסק הדין עצמו, אז באמת הלסת נשמטת: "התשתית העובדתית להגשת העתירה נסמכה כולה על דיווח מבית החולים שלפיו 'קצין צה"ל התקשר לפני זמן קצר לבית החולים והורה לאנשיו לפנות אותו באופן מיידי, תוך ציון כי במקום עתידה להתבצע פעילות צבאית'".
"כן נמסר ש'הובהר, כי התקיפה עלולה לקרות בטווח הזמן המיידי'. בעתירה צוין כי מחמת קוצר הזמן לא צורף לה תצהיר. העתירה הוגשה אף ללא כל פנייה מוקדמת אל רשויות הצבא או גורם רשמי אחר".
אתם מבינים? העותרים לא טרחו להגיש תצהיר לבית המשפט לפני העתירה, או לברר את העובדות בטרם העתירה – שתי דרישות מקדימות מחייבות – וביססו את כל עתירתם על דיווח מבית חולים שמצוי ברצועת עזה ושכוחות חמאס פועלים מתוכו ובסמוך לו, וכל זאת בשעת מלחמה.
זה המקום להסביר בקיצור נמרץ את אחת משיטות הפעולה שבאמצעותן בג"ץ משנה את המדיניות הביטחונית כרצונו, וזאת אף שבסופו של דבר הוא דוחה את העתירה: בג"ץ מבקש מהפרקליטות הצבאית "תשובה" לטענות העותרים, מה שמביא את הפרקליטות הצבאית להורות לצבא לשנות את מדיניותו, ואז העתירה נדחית – אך השופטים והעותרים משיגים את רצונם.
במקרה הזה, צה"ל הבין את הרמז שנתנו לו שופטי בג"ץ, ובתשובתו לעותרים ציין כי "נכון לעת הזו אין כוונה לתקוף את בית החולים אל־קודס בעיר עזה".
כלומר, בית המשפט העליון של מדינת ישראל סייע להבהיר לחמאס שנכון לאותה העת הוא מקבל "חסינות" לפעול מבית החולים ובסמוך לו, ובעצם קיבל בפועל את דרישת העותרים שצה"ל לא יתקוף בית החולים, אף שדחה את העתירה. ואכן, כשצה"ל כבש את מתחם בית החולים אל־קודס בסופו של דבר, חוסלו 21 מחבלי חמאס שפעלו בבית החולים ובמבנים הסמוכים לו.
תקשיבו לגלנט
בית המשפט העליון, שהפך את עצמו לסמכות הביטחונית העליונה, לא מגביל את התערבויותיו רק לניהול מלחמת חרבות ברזל, ובשנה האחרונה התערב בסוגיות ביטחוניות רבות נוספות.
כך, למשל, הרשות הפלסטינית הגישה עתירה נגד הכנסת וביקשה שבג"ץ יורה על ביטולם של החוק לפיצוי קורבנות טרור ושל חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, שמאפשרים לנפגעי טרור ולמשפחותיהם לקבל פיצויים מהרשות (בג"ץ 4395/24).
לטענת הרש"פ, יישום החוקים האלו יפגע בזכויות חוקתיות שלה. הרי זה אבסורד שעתירה של הרש"פ נגד הכנסת מתנהלת זה שמונה חודשים והשופטים עדיין לא זרקו את העותרת בבושת פנים מבית המשפט העליון.
אשאל אתכם, הקוראים: האם התערבות שיפוטית בהיבטים מעשיים של ניהול המלחמה נשמעת לכם הגיונית? האם אתם סבורים שמתפקידו של בג"ץ להתערב במנופי לחץ שמפעילה המדינה על ארגון טרור שטני שמחזיק בעשרות חטופים, או לקבוע איפה לתקוף ברצועה?
אחד משרי הביטחון לשעבר הסביר באופן קולע כיצד הפיכתם של שופטי בית המשפט העליון למצביאי־העל של ישראל פוגעת פגיעה קשה בביטחון המדינה (ובדמוקרטיה): "אף בית משפט בעולם, עליון או אחר, לא עוסק בעניינים מהותיים של ביטחון. בית המשפט שם את עצמו כמומחה לענייני ביטחון במקום המערכת הביטחונית. מה הכלים שיש לבית המשפט העליון לדעת יותר טוב ממערכת הביטחון מה נכון לביטחון?"
"במבצע עופרת יצוקה בא גורם כלשהו, בזכות זכות העמידה, עותר לבית המשפט העליון, ותוך כדי מערכה, כשחיילי צה"ל משלמים בדם, לא דיון אחד, שלושה דיונים תוך כדי, בשביל להחליט אם אנחנו פועלים כראוי. לא יעלה על הדעת, לא קורה בשום מדינה, אסור שיקרה, מזיק לביטחון המדינה, נקודה. לא יכול להיות ששופט עליון יבין גם באנרגיה, גם בביטחון, גם בחקלאות, גם בהתיישבות, יותר טוב מכל מי שנמצא במקום אחר".
לא תאמינו מי אמר את הדברים הנכוחים האלו – יקיר הקפלניסטים והרל"ביסטים, שר הביטחון לשעבר האלוף (במיל') יואב גלנט. נכון, הדרך שבה שר המשפטים והממשלה הנוכחית ניסו להעביר רפורמה משפטית הייתה שגויה ופוגענית, אבל האם התנהלות בג"ץ במלחמה (ולא רק במלחמה), לא שבה ומוכיחה עד כמה חיוני לבצע רפורמה שתחזיר מוסד זה ממצבו הנוכחי כרשות שלטונית עליונה ששנואה על מחצית מהעם, לתקופת הזוהר של שמעון אגרנט, אלפרד ויתקון, מנחם אילון ומשה לנדוי, שבה בית המשפט העליון היה אבן הראשה של הדמוקרטיה הישראלית ואהוד על הציבור כולו?
כל מי שתומך ברפורמה מואשם על ידי הקפלניסטים בכך שהוא תומך בדיקטטורה, אבל תאוות הכוח הבלתי מרוסנת שבית המשפט העליון הפגין במהלך 2024 והשתלטותו גם על פעילות הצבא ומדיניות הביטחון, מלמדות שאזהרתו של לנדוי מפני הפיכת השופטים לשליטים ומפני השלטת דיקטטורה שיפוטית הפכה כבר מזמן למציאות חיינו.