תובנות מסודרות על "מתווה ההסכמה": אי אפשר היה לא להתרגש למראה הסרטון המשותף של שרי המשפטים והחוץ, מציגים בפנינו את "מתווה ההסכמה". אני מניח שאם הרכב הקואליציה היה שונה, הם היו שוקלים לשבת חבוקים ולתלות עיניים מעריצות זה בזה. כל מה שהיה חסר, זו מוסיקה מהסרט "סיפור אהבה" ברקע. כינורות וכאלה. חזון אחרית הימים של ממש. כי במציאות, אין שנאה גדולה מהשנאה שרוחשים שני אלה אחד לשני. השנאה ההדדית הזו מוצדקת למדי. כולנו זוכרים את "לך תתאשפז" שצעק סער לעברו של לוין בעבר, ואת כל מה שלוין הטיח בסער.
אני יכול להזכיר גם תקופות מוקדמות יותר: ביוני 2014 נערכו בכנסת הבחירות לנשיאות המדינה. המועמדים היו ראובן (רובי) ריבלין מהליכוד, דליה איציק, מאיר שטרית מקדימה ועוד כמה. ולא, ראש הממשלה נתניהו לא תמך במועמד המחנה הלאומי ומפלגתו, ריבלין. להפך. הוא עשה הכל כדי למנוע ממנו את הנשיאות. כולל הכל. גדעון סער היה אז אדם עם עמוד שידרה עצמאי. הוא היה ראש המטה של ריבלין, "על הראש" של נתניהו. בכל הכוח.
לסיבוב השני עלו שניים: ריבלין ומאיר שטרית, איש קדימה, שתמך בזמנו באוסלו ובמתווה שתי המדינות. זה כמובן לא הפריע לנתניהו לתמוך בו. זה כמובן לא הפריע ליריב לוין, השליח זריז הרגליים של נתניהו, לנסות להביא לבחירתו של שטרית. כי לוין הוא אידיאולוג רק בכאילו. פייק אידיאולוג. כשזה לא מתאים לו, האידיאולוגיה מתמוססת. בהפסקה בין ההצבעות התרחש אירוע משעשע. שני ראשי המטה, ריבלין וסער, נתקלו זה בזה בשוגג במסדרון המוביל לחדרים של הח"כים החרדים. סער הגיע, לוין יצא. מטרתו של סער הייתה לשכנע את החרדים, שהיו גם הפעם לשון מאזניים, להצביע ריבלין. לוין יצא משם אחרי שהפציר בהם להצביע שטרית. סער ניצח. ריבלין הפך לנשיא. זו לא הייתה הפעם הראשונה, וגם לא האחרונה, שסער יצא "מלא מלא" נגד נתניהו. וניצח. היו זמנים.
ביום חמישי, ב"מתווה ההסכמה", ראינו את השאריות של סער. רבע שעה אחרי שערק ממחנה מתנגדי ההפיכה המשטרית. רבע שעה אחרי שמינה את גלי בהרב-מיארה ליועמ"שית. למרות שהוא עצמו אחראי להרכב הנוכחי של הוועדה לבחירת שופטים. אחרי שניסח הצעת חוק לפיה נאשם בפלילים לא יוכל לכהן כראש ממשלה. חלפו שלושה ימים. האבק שקע והכוונות התבהרו.
אין לי ספק ששני השועלים הפוליטיים הנכלוליים ניסו לעשות סיבוב על שני האבות השכולים שהגיעו לאירוע בידיים נקיות ולב טהור. ביוזמתם של שי ושמחי הבעתי תמיכה. הם עסקו רק בוועדה לבחירת שופטים. אם סער ולוין היו נקיי כפיים, הם לא היו מעבים את עניין הוועדה והופכים אותו למסע חקיקה נרחב, שכולל גם שינויים דרמטיים בחוק יסוד: החקיקה. אם הם היו נקיי כפיים, הם היו פותחים בהידברות עם נציגי הצד השני, ולא עם שני אבות שכולים שמנסים בכל כוחם לעצור את ההתנגשות.
בשורה התחתונה, דדי שמחי ויזהר שי נוצלו על ידי פוליטיקאים. זה לא מפחית מכבודם. להפך, זה מוסיף לו. ברביעייה הזו, היחידים שחשבו באמת על המדינה, זה הם.
לעצם העניין: תמכתי במתווה הוועדה לבחירת שופטים כבסיס ראוי לפתרון המשבר החוקתי מתוך תפיסה שאסור לחתור ל"נצחון מוחלט" במאבק הניטש כאן כבר מעל שנתיים. עם כל מה שאני חושב על יריב לוין (אדריכל החורבן וכו'), הוא לא חמאס. הוא מייצג ציבור. אני מוכן להתפשר כדי להגיע לשלום בית. אני מוכן להושיט יד. מה שחשוב במתווה היא העובדה שהשינויים חלים רק מהקדנציה הבאה. זה אירוע דרמטי. זה אומר שלא עוד הנחתות פרועות, בבת אחת, של הפיכה משטרית מטורללת כאן ועכשיו. משנים משהו? אז לוקחים את הזמן, יש עוד שנתיים, בינתיים יכולים לקרות הרבה דברים.
כן, החלפתם של נציגי לשכת עורכי הדין בשני עורכי דין, אחד שימונה ע"י הקואליציה ואחד שימונה ע"י האופוזיציה, היא פוליטיזציה של התהליך. זה לא אידיאלי. זה לא רצוי. אבל זה משהו שאפשר לחיות איתו.
ראשית, אסור לשכוח שכשאיילת שקד העבירה את לשכת עורכי הדין לצד שלה, גם זו הייתה פוליטיזציה. ואסור לשכוח שהרכבו הנוכחי של העליון כבר כמעט מאוזן. יש בו שופטים שמרנים כמעט כמו ליברלים. לכן, יש בהחלט אפשרות שבעתיד הקרוב בוועדה לבחירת שופטים יישבו שופטים שמרנים. שהרי גם השופטים, בסופו של יום, באים עם דעה פוליטית או תפיסה שיפוטית מהבית. אני לא פוסל אוטומטית הליך פוליטי, ובלבד שלא תהיה אפשרות לשלטון כלשהו להכתיב ללא הפרעה מי יהיו השופטים. שיהיו בלמים ואיזונים.
ויש עוד משהו משמעותי כאן: לאופוזיציה ניתנת זכות וטו על הבחירה. כדי לבחור שופט עליון צריך הסכמה של נציג אופוזיציה. כדי שאתמוך באירוע הזה, אני מצפה לכלול בחוק גם הגבלה של מספר השופטים שאפשר לבחור בקדנציה "על הראש" של האופוזיציה, לאחד בלבד. והייתי מאריך את תקופת ה"מבוי הסתום" משנה לשנתיים. וצריך להגדיר מחדש ולהקשיח את הקריטריונים ההתחלתיים שמאפשרים היבחרותו של מועמד להיות שופט עליון. למשל, אם אין ניסיון שיפוטי, יידרשו קרדיטים משפטיים אמיתיים ומשכנעים, כולל פרסומים וכו'. ועוד דבר שחייבים לעגן הוא שנציגי האופוזיציה בוועדה, גם הח"כ וגם העו"ד, לא נבחרים ע"י הכנסת בבחירות חשאיות. הם נבחרים ע"י יו"ר האופוזיציה וניתנים להחלפה ברגע שהם עורקים ועוברים צד. היו לנו מספיק סערים וסילמניות, הגיע הזמן לשים לזה קץ.
המתווה הזה היה מייצר מצב שבשבוע הבא ייבחר יצחק עמית לנשיא העליון ללא משבר חוקתי, שר המשפטים לא יחרים אותו, מועמדי לוין לעליון, שהכישור היחיד שלהם הוא ההשתייכות לפורום קהלת, לא יהיו בעליון בשנתיים הקרובות. בינתיים יהיו בחירות. בחירות שהצד שלנו חייב לנצח. העובדה שסער ולוין הציגו את "מתווה ההסכמה" בין שניהם כסוג של פשרה לאומית ושהם שואפים לחוקק את החוקים האלה בהליך מקוצר כאן ועכשיו, מעידה אף היא על חוסר תום לב וחושפות את המזימה האמיתית.
ולכן, לו הייתי אחד ממנהיגי הצד הליברלי, הייתי מציג הצעה נגדית. מתווה פשרה מטעמנו. בוועדה לבחירת שופטים, הייתי הולך על העקרונות שהתוויתי כאן למעלה. בנושא חוק יסוד החקיקה, הנה העקרונות: מספר חוקי היסוד יוגבל מאוד. רק בנושאים חוקתיים מוגדרים. מה שיצמצם מאוד את חקיקתם ואת מספרם העתידי. כל חוק שיכול להיחשב חלק מחוקה, יהיה חוק יסוד, ורק בנושאים המהותיים ביותר של הדמוקרטיה. זאת, ועוד: הליך החקיקה של חוק יסוד יהיה מיוחד: רוב של 65 אצבעות לפחות, שיכללו גם תמיכה של 3 ח"כים מהאופוזיציה לפחות, או רוב של 70 ח"כים.
ואחרי כל זה, בית המשפט העליון יוכל להתערב בחקיקת חוק יסוד ברוב של 75% מהשופטים המכהנים. נדמה לי שיש כאן איזון שיאפשר מצד אחד לכנסת לחוקק חוקי יסוד אמיתיים ללא חשש מהתערבות שיפוטית מוגזמת, ומצד שני לבית המשפט העליון להתערב בחקיקה כזו במקרי קיצון. והכי חשוב: כל פשרה, כל מתווה, כל הסכמה, צריכים להיפתח במשפט הזה: ממשלת ישראל תקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת אירועי ה-7 באוקטובר ומה שקדם להם. מוטב מאוחר.